ריקרדו טישי, המעצב הראשי של ז'יבנשי, מתראיין לניו יורק מגזין ומציג את קולקציות הקוטור והריזורט שלו. אז לא, הוא לא מעצב הקוטור הצעיר ביותר בהיסטוריה כפי שהוא מעיד על עצמו בסרטון (איב סאן לורן היה בן 21 כשהגיע לדיור, ציין מישהו בתגובה לסרטון) - אבל זה לחלוטין עניין שטותי מול הדברים האחרים שקורים שם. לראות פריטי קוטור בתנועה ולא בסטילס זה עניין די מרגש; בעיקר כשיש קלוז אפ על ישות נהדרת כמו הגב המחוכי של שמלת הקפלים הצהובה (מומלץ להגדיל את ההקרנה למסך מלא).
טישי הוא אחד המעצבים החביבים ביותר על ה-A-Team של עולם האופנה - בנות ווג פריז, קארין רויטפלד ועמנואל אלט. הדבר הזה כמובן גורם לו להיות גם חביבן של בלוגריות באשר הן - חיבה שהתבטאה, למשל, באימוץ המהיר של קהילת הבלוגים את הבשורה של טישי בקולקציית סתיו 2007 הזכורה לטוב: ניטים, או כפי שהם מתקראים בלעז בלוגי נפוץ, Studs. הטוויסט האליטיסטי שהניטים קיבלו אצל טישי הוא מה שאיפשר להם להיכנס שוב למעגל החיים, אחרי שהיו מנוכסים כמעט באופן בלעדי לפאנק. אפילו הדרך שבה הם שובצו במהלך התצוגה היתה מחושבת ביותר. מהניקור המתוק כאן:
להצהרתיות שכאן:
ועד להתחרעות מלאה, אול אובר דה פלייס:
זו
קולקציה יפה-יפה-יפה: והיא דווקא לא כולה מנוטנטת, למרות שזה הרושם שוודאי נוצר עד כה. ברוח אחרת לגמרי, זו היתה השמלה שסיימה את התצוגה:
כמובן, לארה סוגרת את השואו (שתי אהבות גדולות של צוות ווג פריז - לארה סטון וז'יבנשי - בתמונה אחת). מה שמעניין לראות זה עד כמה החלק התחתון של השמלה (ואולי זו חצאית נפרדת? לא סגורה על זה בכלל), שהיא כאמור מקולקציית סתיו 2007, דומה לשמלה הצהובה מקולקציית ריזורט 2010 שמוצגת בסרטון - הקפלים המפוסלים והציצית העליונה הבולטת, באווירת שונית אלמוגים שיצאה משליטה (אנד דאט'ס א גוד ט'ינג, כמובן).
אבל רגע - לפני סיום נחזור שנייה לעניין הניטים. כאמור, בשנתיים האחרונות קהילת הבלוגים רצתה מהם עוד ועוד - מה שגרם לשימוש בהם להפוך לבנאלי ואף משעמם. אבל כמו עם כל 'טרנד' - מילה מאוסה למדי - צריך לזכור שגם עם שוך סערת ההייפ, הכל תלוי בשאלה האם ישנו מי שחווה את התופעה והתלהב ממנה באמת, במידה כזו שהצליח לעשות אותה שלו. זה הרגע שבו ה'טרנד' (פליכס) הופך למציאות בר קיימא, וניצל מגורל הניצוץ שמתכלה תוך זמן קצוב. ולראיה, הנה הבלתי ייאמן -
בלוגרית שמתעסקת ב-DIY ניטים ביוני\יולי 2009, ומצליחה לשגע פילים:
טירופיוס.
ננפנף לשלום עם התמונה שחתמה את
הפוסט הזה (שעכשיו מרגיש קצת כמו הספד). קארין רויטפלד מראה אהבה לריקרדו טישי - צירוף שאי אפשר לעמוד בו.
זו כשלעצמה תמונה ששווה פרסום כאן, אבל היא גם תירוץ מצוין להיזכר בקולקציית אביב 2009 של ואן נוטן (שממנה לקוחה החולצה של המצולמת). וזה, כמו שנראה מיד, דבר שכדאי לעשותו מדי יום ביומו:
טוב, לא מדי יום ביומו. נסכם על שעה בשעה.
וניל שמנת עם נגיעות דובדבנים:
אפרסק בציפוי שוקולד חם:
וחשיפה - גביע הגלידה הגדול ביותר בעולם:
אפילו נטשה פולי נראית מטופשת, וכיצד זה ייתכן?
ושלא נדבר על מה שקורה כאן:
אני מצטערת. זה לא חינני בעיניי (והבדיחה הזו על חשבון הקולקציה הנ"ל נראית לי לגמרי במקום). גם כשהדבר חזר על עצמו באותו חודש תצוגות, הפעם אצל כריסטופר קיין (כן, החמוד האפוקליפטי), לא הצלחתי להתלהב כלל ועיקר:
[כבר התוודענו ליצר החייתי של כריס, אבל כאן למעלה מופיע הדפס הגורילה בצירוף אלמנט הקשקשים - מה שמשרה אווירה ביזארית אפילו יותר על העניין - מה שאיש לא חשב שייתכן.]
ואשכרה גרמה לקשקשיאדה הזו לעבוד. 
ושוב.
ושוב.
כן, ושוב.
עכשיו, קלואי, בייבי, את יודעת שאני עפר לרגלי גוון הליפסטיק שלך. ופלטפורמות הרצועות (גם הן של קלואה. אויש). כן, והכובע, כמובן - הכובע. אבל להגיד לך שכל ההופעות האלה מצליחות לשכנע אותי שיש לקשקשים זכות קיום גם כשלא מדובר בך או בהפקות אופנה? (למרות שעכשיו כשאני חושבת על זה, במילא מדובר במושגים סינונומיים).
השיר הממכר הזה, של המפיק השוודי המצטיין קליראפ
הממ.
