איי לאב ג'וש

שישי שמח

2012-01-27T18:13:00.001+02:00

[נופשת ניו יורקית מסתובבת במיאמי ביץ', 1940. צילום: אלפרד אייזנשטט]

באפלו 2012

2012-01-26T21:57:00.000+02:00

[כריסטינה ריצ'י (קצת פחות זועמת) בגיליון 97 של Oyster, צילום: גרגורי האריס]

קונפטי-חאפלה

2012-01-26T09:22:00.001+02:00

[הפינאלה בתצוגת הוט קוטור של דיור - אביב 1998, תחת ג'ון גליאנו | בריאן פרי, 'Alphaville' - רימיקס של טוד טרייה]

זלדינקה

2012-01-25T11:23:00.000+02:00

"מאחורי התחכמותו החריפה של אנת'וני נתגבשה תפיסה, שלא היתה אטאוויסטית או מעורפלת, ואך בקושי היא בעלת משמעות פיסית, תפיסה מעוגנת בזיכרון על-אודות הרפתקאות אהבים אצל דורות רבים של התודעה האנושית, שבעוד היא מדברת וצדה את עיניה ומניעה את ראשה היפה, היא עוררה אותו כפי שלא קרה לו עד כה. המעטה שהכיל את נשמתה קיבל משמעות - זה היה הכל. היא היתה שמש, זוהרת, עולה, צוברת אור ואוצרת אותו - ואז, לאחר נצח, מקרינה אותו במבט של עיניים, בקטע של משפט, אל אותו חלק ממנו, שטיפח כל מה שהינו יפה וכל מה שהוא בגדר אשליה".

[קייט מוס מגיעה ליום ההולדת שלה ב-2006, מסיבת-נושא סביב "The Beautiful & The Damned" | עמ' 57 של "היפה והארור", פ. סקוט פיצג'רלד. הזמנתי אותו כאן, ולהלן מסקנתי המלומדת: אין דברים כאלה]

גימנזיוּם ברקיע השביעי

2012-01-20T17:11:00.006+02:00

[שאנל, קמפיין אביב 2012]

נא לא לפספס את הסרטון, שהופך את הבלתי אפשרי לאפשרי (דהיינו, גורם לסדרת התמונות להיראות שמימית אף יותר).

שישי שמח

2012-01-20T13:59:00.002+02:00

[אלישבע לוי, 'ירח', 2004-2009]

נסיכת סוּפה

2012-01-17T21:11:00.003+02:00

[ריצ'רד אבדון מצלם את ורושקה בגיליון אוקטובר של ווג, 1966]

כן כן, לא אז לא*

2012-01-16T12:01:00.000+02:00

[לארה סטון ב-i-D, נובמבר 2009 | פנינה רוזנבלום ב-Daily Mirror, ספטמבר 1974 | *]

על המנטה והעוקץ

2012-01-15T19:12:00.001+02:00

[ריחוף בגרסת Acne, חצאית הטפטה מקולקציית קיט 2012 | ריחוף בגרסת Birthe Piontek]

מילים בלילה

2012-01-13T23:48:00.002+02:00

פיבז,

בואי נוציא את זה החוצה. בואי נדבר רגע על קולקציית ה-Pre-Fall הזו. כלומר, בואי לא נדבר על זה. כי זה סתם עצוב. זאת אומרת, לא כ-זה עצוב, אבל סתם כזה גורם-לי-לקמט-את-המצח-עצוב. קולקציה ראשונה שלך עבור סלין שאינה לוחשת לי דבר מה חדש. וכשאני אומרת "חדש", בתכל'ס, אני מתכוונת ל"אמיתי".

זו לא אשמתך. הקווים הנקיים מדי, החתוכים לעילא, הפכו כבר לכזו דרישת-סף שפתאום כל התמונות מקולקציות העלק-סתיו השונות מתבלבלות אצלי לכדי מאש-אפ ז'יבנשי-אי, בלנסיאגה-אי, אלטוזראי - הצלליות ואימרות הבגדים מחודדות ככריש נחוש, חסר פשרות.

לא עפה על הכריש הזה. אני מרגישה שזה כבר לא לגמרי הזמן שלו.

אבל הכל בסדר. אנג'ליקה יוסטון לא מכוונת אקדח אלייך, חס וכרפס! את יקרה לי כתמיד. אני יודעת שנשוב וניפגש בקרוב, מתישהו, ותלחשי לי סוד שיגרום לי להרגיש קרובה. אנג'ליקה פה פשוט כי מאוחר, ובחוץ קר, וכי מישהו צריך להעיר את המקום, את יודעת? וזה יכול לקרות באמצעות ירייה לאוויר או בכתר קוצני מוזהב או באדיטוריאל שיוקדש לקולקציית האביב של כריסטופר קיין או ברכישת שידה חדשה למשרד. וואטאבר. אבל זה מעבר לפינה.

שישי שמח

2012-01-13T15:06:00.000+02:00

[צילום: Lars Botten]

שסע במעיל הדייגים

2012-01-08T22:13:00.002+02:00

ליידי שאלה מונרוק עם הפרחים המהפכניים של סלין בגיליון ינואר של ווג יפן (צילום: טומי טון). השבוע היא גם העניקה ראיון קצר וזה יפה כמו שרק ניתן היה לצפות.

שישי שמח

2012-01-06T12:59:00.003+02:00

[MJ ופפיון, מתישהו בסבנטיז]

אלפרד, כפרה, כבר הסברתי לך שאסור לגעת לי במברשת

2012-01-05T20:26:00.003+02:00

[Bon International, גיליון סתיו-חורף 2011/12. צילום: Hasse Nielsen]

לא פואטי כמו זה, אבל הווייב ההיצ'קוקיאני וחולצת המפתח המעומלנת מייצרות קורפוס משגע כשלעצמו.

אפרודיטה בהיפודרום

2012-01-04T22:28:00.004+02:00

[Deborah Turbeville לקמפיין ולנטינו, עונת אביב 2012]

כיתה י', ליד-ה, ירושלים, 1999. אני זוכרת בחדות את השיעור המסוים ההוא בתולדות האמנות שבו פלביה הגתה באוזנינו לראשונה את המונח "פרספקטיבה קווית" (בדיוק עברנו מימי הביניים לרנסנס, יו נואו האו איט גוֹאוּז). מאותו רגע ואילך, זה הרגיש כאילו מישהו נתן לי את קוד הגישה לראות את העולם ב-HD. עומק - חתיכת קטע. ודאבל חתיכת קטע כשפתאום הוא צץ במפתיע בז'אנר האופנתי השטוח מכל - הלא הוא הקמפיין, שאמור להגיש מסר ממוקד באלפית-השנייה-של-תשומת-הלב-הבלתי-קיימת. על אף שהעומק מתחזה כאן לנטוּל כל משמעות אתית שאנחנו מייחסים למילה, ועל אף שהמגע החידתי של דבּורה טורבוויל מנוטרל פה למינימום - כשכמעט כל מה שנותר הוא יופי במובנו הבנאלי ועל כן החולף ביותר (והרי כבר שוחחנו על סוגיית ולנטינו בעבר) - השימוש שלה בפרספקטיבת עומק מעמיד את סדרת המודעות הזו על חודו של ניואנס קרוב למהכפני.

כרונולוגיית רוכסָן ונעורים

2012-01-03T10:08:00.006+02:00

[Patrik Sehlstedt למגזין Intermission, שנת 2011 | מת'יו ברודריק לג'ון יוז, שנת 1986]

אוּבּר-סוֹרבּה

2012-01-01T11:01:00.004+02:00

[מתוך ווג יפן, פברואר 2012. צילום: הפרוורט המהולל שריף האמזה, סטיילינג: ג'ובאנה באטאליה]

שישי שמח

2011-12-30T12:37:00.008+02:00

[יעל אבקסיס ב"סיפורי תל אביב", 1992]

שישי שמח

2011-12-23T17:08:00.001+02:00

[קמפיין שאנל לאביב 2012, צילום: קארל לגרפלד]

חותם בהרמוניה את הטרילוגיה.

קול קורא

2011-12-21T20:08:00.004+02:00

[יצירה של Fashgif לפי תצוגת אביב 2012 של ויקטור ורולף]

לצרכי משרה שמחה, אני מחפשת מישהי שאוהבת תרבות, אינטרנט ואופנה וכותבת מדהים. אל תהססו, כיתבו לי למייל.

שישי שמח

2011-12-16T14:10:00.000+02:00

[מריו טסטינו וקארין רויטפלד דופקים צ'ייסר שיש רק בווג פריז, פברואר 2007]

תיירוּת פּנאי

2011-12-14T07:29:00.004+02:00

[וויל דייווידסון ל-Oyster, גיליון אוקטובר 2011]

וויל דייווידסון, לינדסי וויקסון וגלגיליות. שילוב שלא יכול להשתבש.

טוּ דוּ דוּ דוּ דוּם / טוּ דוּ דוּ דוּ דוּם

2011-12-13T21:57:00.003+02:00

מלאכת יד
מלאכת יד
מלאכת יד

כגון ניקובי תחרה

מלאכת יד
מלאכת יד
מלאכת יד

כגון ניקובי תחרה

נפחה נשמתה
בלי מכפלת

נפחה נשמתה
בלי מכפלת

שכבות ענן עשן / על שכבות אוויר רקום
שכבות ענן עשן / על שכבות אוויר רקום

כל חור אוויר

כל חור אוויר
כל חור אוויר
כל חור אוויר
כל חור אוויר

בחדר גג מגהץ אדים רותח

תחת אפה מתבשל לו
קפה אדיר

תחת אפה מתבשל לו
קפה אדיר

תחת אפה מתבשל לו
קפה אדיר

הו, תחת אפה מתבשל לו
קפה א
קפה א

מלאכת יד
מלאכת יד

כמו פטריות וגשם
כמו פטריות וגשם
כמו פטריות וגשם
כמו פטריות וגשם
כמו פטריות וגשם

מלאכת יד
מלאכת יד
מלאכת יד
מלאכת יד
מלאכת יד

ניקובי תחרה.

[רבּקה באומן, "One More Time with Feeling" (עבודה מ-2010) | "קפה אדיר", מילים: יעל בירנבאום]

שישי שמח

2011-12-09T16:05:00.001+02:00

[ונסה פאראדי לשאנל, 1992. במאי: ז'אן פול גוד]

320 קמ"ש

2011-12-06T22:22:00.002+02:00

[אזדין אלאֿיה ופרידה קלפה ברימיקס צלוטייפי של ז'אן פול גוד, 1985| בריאן פרי ממקסס עלמות חן בצילום של סטפני פיגוארה, 2011]

הקפא את הטיח

2011-12-05T10:05:00.003+02:00

[Katja Rahlwes לווג פריז, נובמבר 2011 | דאג אייטקן, "Now", הוצגה השבוע בביאנלת מיאמי-בזל]

גלאמזוניה

2011-12-03T16:27:00.005+02:00

[סטיבן מייזל לווג איטליה, מרץ 2008. מתוך הבלוג המרשים הזה - המומלץ במיוחד בשבתות מאפשרות - שמרכז במסירות את ארכיון העבודות של מייזל עבור ווג איטליה בעשור האחרון]

שישי שמח

2011-12-02T13:51:00.001+02:00

[Txema Yeste למגזין Tush, סתיו 2011]

תפרחת רב בדית*

2011-11-26T23:14:00.001+02:00

1. תפרחת סלין, קולקציית קיט 2012; 2. מריו טסטינו לווג, גיליון דצמבר 2011; 3. קרייג מק'דין ל-Interview, גיליון נובמבר 2011; 4. קרייג מק'דין לווג, גיליון נובמבר 2011; 5. שריף האמזה ל-W, נובמבר 2011; 6. מתוך Lo Donna, צלם - לא ידוע; 7. התפרחת בשידור חי (!) ע"פ Fashgif, הלא היא גרטה לארקינס הגאונה בכל מובן; בונוס - באווירה יסודית זו, עודכן פוסט הצווארונים עד דלא ידע; *]

שישי שמח

2011-11-25T11:58:00.003+02:00

[עבודה של אריק קרמן (בן דוד של, מסתבר) מ-1971 באווירת השמחה הבלתי מרוסנת הזו, הנושאת את שמה של תמה פופית אקסיומטית. מכאן]

שישי שמח

2011-11-18T13:54:00.002+02:00

[A.H, 1977]

מזון מלכות

2011-11-13T18:23:00.026+02:00

["The Client", במאי: לואיק פריז'ן ל-W מגזין. אם אתם נתקלים בבעיות בניגון הסרטון, צפו בו כאן]

נרקיסיסטית חסרת גבולות. הפרעה אישיותית. איבדה את הצפון. חסרת מודעות. פרומוטרית עצמית.

סביר להניח שחלק נכבד מהביטויים האלה יסכמו את חוויית הצפייה בסרטון עבור לא מעט מקטרגי קארין רויפלד, הצצים להם ברשת כחיקויי זארה לאחר תצוגת סלין*. זה לא שחסרות להם סיבות: בחודשים האחרונים פולחן האישיות האינטרנטי הפך למתקפה תקשורתית של ממש. החל מראיונות דו שבועיים בשלל כלי תקשורת בהם מסבירה C-R שהיא מתקשה להשתלט על מגוון הרעיונות היצירתיים שמתרוצצים אצלה בראש (aww), דרך עוד נשף מצולם-לעייפה תחת תימה אפלולית כלשהי, וכלה בספר עצום המימדים 'Irreverent' שמסכם 30 שנות עבודה בתעשייה. אכן, טירופיוס רויטפלד. אחרי הוריקן כזה, מי מוכן לצפות ב-13 דקות של קארין רויטפלד - מדברת על עצמה, מבקרת בתצוגות הוט-קוטור תחת תיעוד מתמיד, ובוחרת לעצמה יצירות פאר שבהן תצטלם למגזין W בתפקיד, כמה מפתיע, עצמה?

תשובה: אני.

המבטא הבלתי אפשרי, חצאיות העיפרון, עיני הראקון - כל אלה הם רק ליווי חינני למה שחשוב באמת: מאסת כישרון דחוסה ונדירה, שמתחילת הדרך ועד לתחנות האחרונות והמוכרות יותר הפכה את העולם למקום חי יותר. על כמה אנשים אפשר להגיד את זה כבר? הרי לא חסרים לנו, בלשון המעטה, פולחני אישיות שנערכים ללא כל סיבה מוצדקת - אז על האחד המוצדק נזעיף גבות ונתמרמר? לא ולא.

ודאי לא כשבמאי הסרטון הנ"ל משכיל להוסיף כותרות באנגלית מצוּרפתת נהדרת, משאיר גם את קטעי הדוקו המקריים והלא בהכרח מוּחלקים (קארל לגרפלד שואל בבקסטייג' "עבור מי כאן המצלמות?"), משלב את הקלוז-אפים הקוטוריסטיים המתבקשים וקלוז-אפים הרבה פחות מתבקשים (אך נחשקים באותה מידה) של בחירות הנעליים הרויטפלדיות, מעריץ במבטו שמלת פרפר נוצצת של גוטייה ולקינוח - משגר אותנו אל קודש הקודשים, הלא הוא האטלייה של אזדין אלאיה (!).

כן, מה שנקרא: אין תלונות. רגע, אולי מלבד זו: הפקת האופנה הסופית - שסביבה בכלל נתפר הסרטון הזה מלכתחילה - מחוסרת כל ברק, מעוף וחיים. זהו שילוש מילים שבעשורים האחרונים קארין רויטפלד הצליחה להגדיר מחדש בפרספקטיבה אופנתית - וזה משהו שאף אחד לא ייקח ממנה.

* זארה, אני אוהבת אותך ואת יודעת את זה. אבל כל מערכת יחסים משמעותית מחייבת כנות.

שישי שמח

2011-11-11T14:08:00.000+02:00

[ריצ'רד אבדון, ווג גרמניה פברואר 1994]

אראה לך היכן חשבתי שיש לי את התשובות

2011-11-10T17:21:00.003+02:00

[בין השאר: ג'וניה וואטאנבה, גותיקה אמריקאית, גי בורדן, תמי בן עמי, אל.אל קול ג'יי, ג'ני הולצר]

אקסיומטיזם

2011-11-05T22:57:00.006+02:00

[מונולוג הנשיוּת (מילה נוראית, אני יודעת) המפיל של בטי דייוויס בסירייסלי-מאסטרפיס All About Eve]

שישי שמח

2011-11-04T14:02:00.000+02:00

[וויל דייווידסון ל-Russh, גיליון #41 והאחרון בעריכתה של סטיבי דאנס, כשלעצמה בחורה Out of this World]

בריקדה אהובתי

2011-11-03T22:37:00.002+02:00

[קנט פורטר, 2.11.2011 - המפגינים של Occupy Oakland עולים על קונטיינרים וסוגרים את הנמל החמישי בגודלו בארה"ב | אז'ן דלקרואה, סתיו 1830 - 'החירות מובילה את העם']

אז יהיה אז

2011-11-01T09:33:00.001+02:00

"I don’t think I’m a great designer. I’m good, but great is another matter… I have a lot to learn".

שישי שמח

2011-10-28T13:24:00.000+02:00

[קירסטן דאנסט מול טרי ריצ'רדסון וקערת דגנים, T Magazine]

השכמה מוקדמת

2011-10-24T07:51:00.002+02:00

[ריצ'רד בוש ל-i-D, גיליון סתיו 2011]

על אף שאינני מצוידת באביזרים אולדנבורגיים עוצרי נשימה (הקלאץ' העצום, הוי הקלאץ' העצום), נדמה שעומס המחשבות מציב להם תחרות ראויה מבחינת משקל ודחיסוּת-יתר. תמיד בעיתות כאלה אני מוצאת את עצמי מזמזמת את הטיוּן הזה. "Boy, you're gonna carry that weight a long time" היא שורה מנצחת, שאיכשהו משתתפת בעדינות במשא/מסע (וגם "In the end, the love you take is equal to the love you make", אבל זה כבר עניין לפוסט אחר).

שישי שמח

2011-10-14T15:46:00.002+02:00

[טו-דו ליסט של ג'וני קאש]

Note: לא לפספס כשכישרון עצום נוחת במקום מגוריך.

מולהולנד פינת אלנבי

2011-10-08T11:43:00.002+02:00

[אלסיו בולזוני ל-Grey, גיליון סתיו-חורף 2011/12]

מתקשה לחשוב על אדיטוריאל שמתאים יותר - על הכוריאוגרפיה הסינמטית, הפסיכוטית והמערערת שלו - להנגאובר המנטלי המתחייב מ-4 שבועות אופנה עמוסים בחומר שהמערכת כעת נדרשת לעבד ולהכיל. היות החדש חדש, זה חתיכת קטע, הא? אופנה זה משוּ.

שישי שקט

2011-10-07T15:05:00.003+02:00

[סטיב ג'ובס, 1982]

מעריצה, אבל בעיקר אוהבת.

הפרעת צווארון וריכוז

2011-10-04T13:32:00.007+02:00

[קרדיטים: העבירו את העכבר על גבי התמונות | עדכון: הפוסט נערך ב-26.11.11, כשבחלקו השני הקדיטים עלומים. אובססיות גומרות את האנרגיה]

אי שם בפסגות, יחד עם סלין, נדמה לי שתצוגת שבוע האופנה הפריזאי שלרוב אני מצפה לה יותר מכל היא זו של מיו מיו. המועד הוא מחר ב-14:00 שעון פריז, ולכן אין זמן מתאים יותר לחזור לאובססיה המוכרת: איסוף ההבלחות של מיו מיו באדיטוריאלז של התקופה האחרונה. בסיבוב הזה מדובר כמובן על קולקציית סתיו 2011, והתמקדתי רק בחטיבת מעילי וסריגי האוּלטרה, בעלי הצווארון שאי אפשר לטעות בו. את סקציית שמלות האולדסקול הפרחוניות, שכיכבו גם הן בהפקות אין ספור, הותרתי בצד. גם לאובססיה יש את הגבולות שלה.

או שמא?

פרופורציה-פרוגרמה-פרוגרסיה

2011-10-03T11:35:00.003+02:00

[סלין, תצוגת אביב 2012 | להגדלה: קליק ימני]

"היתה זו התחנה הרדוקציוניסטית הבאה במחקר ההולך ומתלטש של פילו אודות 'כוח, פרופורציות, והצורה הנשית'. כשאחד מהעיתונאים ניסה לגרום לפילו להצביע על מקור השפעה (כמו סמליות עיצוב הפנים במכוניות מהעונה הקודמת), המעצבת עצרה בנימוס: 'לא, אין שום דבר ספציפי העונה'." (שרה מאוור לווג.קום)

הו, פיבז.

ג'רזי החדשה

2011-10-01T20:39:00.005+03:00

[לנווין, תצוגת אביב 2012 | להגדלה: קליק ימני]

וריאציות הטריינינג+סווצ'רט המענגות של אלבר אלבז. יֶס.

שישי חג

2011-09-30T18:58:00.001+03:00

[קייט מוס וסטפני סימור באווירה משפחתית בבקסטייג' אצל גליאנו, 1996]

"שְׂמָחוֹת כִּזְנַב-לְטָאָה"*

2011-09-28T10:31:00.005+03:00

[אנג'לו פנטה, T Magazine Travel , סתיו 2011 | * רחל, "ששונות זעירים"]

לארה סטון נוחתת בעיירת הולדתה (מיירלו, איפשהו בצפון הולנד), ומצטלמת עם לין ייגר ברקע (תמונה #2, שמלת בלון). מגיעה גם לכפר הסמוך דורגרדאם, ובסוף לתעלות השמשיות של אמסטרדם. ומכל ההרפתקאות של האדיטוריאל הנפלא הזה, ניתן לקוות שבשנה העברית החדשה נצטלם כולנו עם ההורים הגאים בעודנו לבושים בסוודר הנחשק של ז'יבנשי (#4). שנה טובה.

זוהר הצפון

2011-09-27T11:14:00.004+03:00

[ז'יל סנדר, תצוגת אביב 2012, וראף סימונס בקידה ובחולצה הזכורה לטוב]

למן הרגע הראשון בו דרך מגף השרוכים הלבן על מסלול התצוגה של ז'יל סנדר השבוע במילאנו, ועד לרגע בו נסתיימה ונקשרה הקולקציה כולה בפפיון בד גדול, פריך וצחור, שלווה ירדה על העולם. שלווה רב-שכבתית, מאופקת, אירוטית להתפקע בקליניוּת שלה ובכבוד שהאצילה על הלובשות אותה.

מנוחה מתוחה

2011-09-25T21:32:00.002+03:00

[וויליאם איגלסטון, 'ממפיס', סביב 1971 | גרג קאדל לווג ספרד, אוקטובר 2011]

שישי שמח

2011-09-23T13:43:00.005+03:00

[מיוצ'ה פראדה במשרדה במילאנו, צילום: בריג'יט לאקומב]

דברים שאפשר לעשות בסופ"ש שמתחיל עם גשם:

⁂ לקרוא את הראיון הלא-פחות-מנפלא שערכו במגזין הדיגיטלי Because עם מיוצ'ה פראדה - ההיא שהציגה אתמול קולקציית אביב ממיסה, מאוהבת בעולם ובנשים שמתהלכות בו. בקצרה: הדיון שמתקיים בטקסט ב-Because על מהותם של מותגים הוא משמעותי בצורה יוצאת דופן; האמנותי והכלכלי לא באמת יכולים להיות נפרדים זה מזה. ההפרדה הזו היא מלאכותית, פחדנית, ויש בה מחשבה לטווח קצר בלבד. אנשים כמו מיוצ'ה פראדה - או סטיב ג'ובס, סתם לצורך הדיון - מציירים לנו את העובדה הזו שוב ושוב, בכל פעם בצבעים חדשים ובלתי מוכרים לעין האנושית. וחייבים לאהוב אותם על זה. להעריץ, אבל בעיקר לאהוב.

⁂ לצפות בסרטון של הגארדיאן על הבקסטייג' בתצוגת אביב 2012 של כריסטופר קיין. הכתב אידיוט למדי (מציעה לדלג על המסקנות האישיות מחוסרות ההשראה שלו בסוף הווידאו), והמבטא הסקוטי של המעצב הוא שובר שיניים, אבל זה לא משנה את העובדה שכל מבט מקרוב על הקולקציה הזו מבהיר את ה-Other Worldliness שנושא קורפוס היצירה של קיין. איך אומרים הצעירים? Mind is blown.

⁂ להתגבר על הרתיעה מצפייה בתוכניות טלוויזיה ישראליות (להתגבר עליה ל-10 דקות בלבד, זאת אומרת, ואז לחזור להתבצר בה כדי להימנע מהנזקים שהן בדרך כלל מחוללות) כדי להיפגש עם שלושה צעירים חמודים עד אימה, שיעוררו השראה בעונת הסתיו - זה שסוג-של נחת הבוקר - ובעונות רבות אחר כך.

"הכלכלה היא המתודה, אך המטרה היא לעצב את הנשמה"*

2011-09-22T10:56:00.001+03:00

[טרי ריצ'רדסון להארפר'ז באזאר, ספטמבר 2011 | *]

זהו, לונדון סופית מאחורינו, וכעת - מילאנו (התצוגה של גוצ'י כבר התקיימה אתמול בבוקר [למי אכפת, בעצם? מבקשת את סליחתך פרידה, אבל סירייסלי] ותיכף צפויים לנו פנדי, פראדה וגם ז'יל סנדר, ורסוס ומארני). אבל לפני שמשנים אקלים, ג'ורג'יה מיי ג'אגר ממתינה לנו בדאונינג 10 כדי להיפרד מהבירה האפורה, ובה בעת - כדי להצליח במשימה שמעט מאוד הפקות בכלל לוקחות על עצמן: להצחיק, אבל ממש. אפשר להכניס כאן את ההסתייגות המתבקשת מהשטיקים של טרי ריצ'רדסון, וזה גם לא יהיה לא-במקום, אבל קאם און: למראה לוּק בתולת הברזל שבעת הרצון הכי חייכתי בקול רם, ובובת רונלד רייגן לוקחת את תואר 'הפּרופּ המוביל בהפקות אופנה לשנת 2011'. עם זאת, לא אכחיש, ייתכן שההיקסמות שלי נובעת גם מהרלוונטיות הבלתי נסבלת של התאצ'ריזם למציאות הישראלית הנוכחית. רק תזכירו לי, למתי נקבעה הפגישה של שטייניץ עם אלכסנדר וונג?

טוויסט בעלילה

2011-09-21T17:25:00.001+03:00

[אקנה, תצוגת אביב 2012]

טריו התצוגות שציפיתי להן בשבוע האופנה הלונדוני - כריסטופר קיין, ג'ונת'ן סונדרס ואקנה - לא הכזיבו. כל אחת מהן רקחה טייק רענן, מתקדם ומבריק, על המציאות העכשווית. בראש כל אחד מבתי האופנה האלה עומד כוח יצירתי שהודף קלישאות ומחובר בנימים עמוקים לליבת דחף העשייה שלו. המלתחה האולטרה-מודרנית שהעלה השבוע ג'וני ג'והנסן על המסלול של אקנה מדגימה זאת היטב. או בעצם - סליחה, טעות: המלתחה הזו לא מדגימה כלום. דוגמאות הן ספיחים של העולם, המלתחה הזו היא חלק מרגש ממנו.

תפּוּחי

2011-09-17T09:44:00.000+03:00

[ארתור אלגור לווג יפן, ספטמבר 2011]

נפרדים מניו יורק ומשתגרים רשמית אל עבר שבוע האופנה הלונדוני (ג'ונתן סונדרס מציג היום, אקנה ב-18 בספטמבר, וכריסטופר קיין ב-19. יאם). האדיטוריאל הזה, על הצילום של הקלאסיקון ארתור אלגור והכותרת שהוא נושא, הוא דרך יפה לנפנף לתפוח לשלום.

שישי שמח

2011-09-16T14:31:00.001+03:00

[צילום: נור, מהפליקר של נעמה טוביאס]

פוּטנוֹט-סינתזה

2011-09-14T21:13:00.003+03:00

[כל התמונות: תצוגות אביב 2012 בשבוע האופנה הניו יורקי, מתוך ווג וסטייל.קום | להגדלה: קליק ימני]

שורה עליונה: Preen. לא יודעת מה יש בהם, בפְּרין, שבעונות האחרונות תופס אותי כל פעם מחדש. קשה לומר שזו חדשנות יוצאת דופן, או שהמסלול משופע בתחושות עזות - אבל תמיד, איכשהו, מכלול הפרטים משדר לי צלילות פריכה כזו, מרעננת. החיתוכים הנקיים אף פעם לא מסתיימים בשיעמום בייסיקי, ובאותו אופן פלטת הצבעים תמיד נופלת 'על העוקם' - במובן החיובי של הביטוי.

שורה אמצעית: אלטוזארה. בהשוואה לקולקציית הסתיו העדינה, הניינטיזית והמדויקת (ושוב אני חוזרת לזה), נדמה לי שהעונה הזו התקשתה להמשיך את מסלול ההתפתחות כלפי מעלה. ועדיין, לא רבים הם המעצבים שיש ביכולתם לרקד בקלילות ואמינות שכזו בין יבשת ה-Slick לבין ימת ה-Slouch (לא הצלחתי לחשוב על מקבילות עבריות. שוין).

שורה אחרונה: טום בראון. אגיד את זה חד וחלק: אני מאמינה לטום בראון. ליתר דיוק: אני מאמינה שאצלו, בשונה מלא מעט מעצבים אמריקאים, הקווירקיוּת אינה ערך עודף. היא אינה מניירה אסתטית. אני מאמינה שהוא עושה את מה שמשמח ומסקרן אותו - ושוב, אולי אני מכלילה בגסות, אבל אני לא יודעת עד כמה התופעה הזו נפוצה בשוק האמריקאי, האוֹבֶר-מודע לשורה התחתונה של הביזנס. לא ברור לי עדיין אם החלום היותר גדול שלי הוא לרכוש פריט שלו, או פשוט לנכוח באחת מתצוגותיו רבות הקסם (התמה של זו הנוכחית, למשל, היתה "Girlfriends Getting Together", לצלילי פסקול בי-בופ אולדסקולי ומחמם לב) - אבל מה שבטוח, אני חושקת להתקרב כמה שיותר להזיותיו של הווירדו.

* רגע לפני סיום השבוע העמוס ולפני התרחשותן של שתיים מתוך שלוש התצוגות החשובות של שבוע האופנה הניו יורקי - פרואנזה סקולר ומארק ג'ייקובס - נראה לי כמו זמן מתאים להתבונן מעט על המראות שחלפו בסך. ומה לגבי התצוגה השלישית שמרכיבה את הטריו, אלכסנדר וונג? או. כאן אני כבר מתחילה להסתבך. לא נראה לי שאצליח לסכם את המחשבות שלי בנושא בשלוש-ארבע שורות (למתעניינים, הטקסט הזה של קאת'י הורין מְתקשר עם כמה מהן). שוקלת להקליט את עצמי מקשקשת במקום לנסות לסדר אותן כמו שצריך. אם כבר להתקרב להזיות ווירדיוֹת אז עד הסוף.

"אלומיניום הוא היסוד המתכתי השכיח ביותר בטבע"*

2011-09-12T11:39:00.005+03:00

[קרדיטים: העבירו את העכבר על גבי התמונות | *]

נדמה לי שלא פעם בתחילתו של חודש תצוגות אופנה עמוס, האימג'ים הראשונים שמצליחים באמת לתפוס אותי לא משתייכים למסלולי הקולקציות, אלא דווקא למסיבות שמגיעות אחריהן. ייתכן שזה קשור לצורך שלי לטבול לאיטי את הרגליים במים העמוקים לפני שאני צוללת, ואולי זה קשור לקו אופי משמעותי יותר של שבוע האופנה בניו יורק, שתמיד פותח את החודש הזה - איי דונ'ט רילי נואו. כך או כך, במסיבה שערכה קארין רויטפלד במוצ"ש לכבוד יציאת 'Irreverent', אי אפשר היה לפספס את שמלת הווינטג' המתכתית שלה, שנראתה כאילו נסרגה בצמר פלדה חייזרי. כמובן, לעוצמה של הלוּק מתווספת העובדה שאנחנו פאקינג חוזים בקארין רויטפלד ואנה דלו רוסו במסיבת קריוקי - ובאמת שקשה לי לחשוב על דרגת קאלט גבוהה יותר מזו (לא, אפילו לא זה).

אבל על מה בעצם אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה? סליחה, על קארין רויטפלד? סליחה, על צמר פלדה חייזרי? יש כאן איזה ניואנס שחשוב להכיר בו: הברק של האלומיניום אינו הברק של ה-Glitter. קל להתבלבל ביניהם, בעיקר בעונה כזו - שבה עקבי המיו-מיו המנצנצים מתפוצצים ברחובות - אבל אין אחידות בין המטענים שנושאים השניים. הנוצץ שייך לנעליים של דורות'י. האלומיניום - לאיש הפח.

בתצוגת הסתיו האחרונה שלה, סטלה מקרטני התנסתה בלא מעט קונסטרוקציות 'איש-פח' שכאלה. כדרכה של מקרטני (ובשונה מהמעצבת הבריטית שהיתה שותפתה לדרך בתחילת הקריירה שלה - פיבי פילו), לא הורגש אצלה מחקר מעמיק לשמו - שפרט על נימים עדינים או שפך אור על מה שהיה נסתר עד כה. היו אלה צורות שנגזרו בניקיון וביד בוטחת. היעילות המדויקת של מקרטני הוקרנה באופן מושלם דרך מדי בית החרושת הפנטזיונריים שהציגה. דימויי הצינורות, הטקסטורות הכמו-תעשייתיות, כל אלה סגרו מעגל עם היכולת וחוסר היכולת שלה כיוצרת. בתכל'ס, כבר מזמן לא התלווה לחוסר יכולת בּוהַק מתכתי אטרקטיבי כל כך.

שישי שמח

2011-09-09T14:15:00.003+03:00

[ג'וש אולינס לווג פריז, ספטמבר 2011]

תכניות לסופ"ש: לנפנף בחינניות את מה שאינו חשוב | לדון על מה שכן חשוב | להתעמק באתר החדש של Garage, המגזין הטרי של שאלה מונרוק (*קידה*) ודאשה זוקובה | לצפות בזה שוב, כי וידאו שכותרתו 'אלבר אלבז על אמת ואופנה' אינו עניין שמותר לנפנף בחינניות | לצפות | לנשום ולצחצח את התודעה לקראת חודש האופנה לעונת אביב 2012 שהחל אתמול. שהרי לדאבוננו, דבר ידוע הוא: שבוע אופנה ותודעה רוגעת אינם הולכים יד ביד זה עם זה. מצד שני, זה אף פעם לא הפריע לנו במיוחד.

שישי שמח

2011-09-02T10:37:00.002+03:00

[חברות 'The British Society for the Advancement of the Mini-Skirt', כפי שכינו את עצמן, מתכנסות במחאה מול בית דיור - שהיה ידוע ביצירותיו המשתפלות מתחת לברכיים - ביום תצוגת הסתיו, ספטמבר 1966]

כי יש דברים שצריך לצאת בשבילם החוצה.

ואף מילה על גרטרוד שטיין

2011-08-30T19:06:00.002+03:00

[קרדיטים: העבירו את העכבר על גבי התמונות]

אחרי שראיתי את שמלת הוורד של לנווין בתזוזה (ובתזוזה מפוארת, יש לציין) השלב הבא היה ברור (וזאת למרות שנקודת השיא של הקולקציה הזו היא למעשה השכמיות, מיאו. זה הופך ברור אף יותר עם הצפייה בסרטון). אני לא יודעת מה נסגר בדיוק עם תפוצת הוורדים המאסיבית לאחרונה, אבל אני כן יכולה להעריך הפקות וסיטואציות שמצליחות לקרוא מחדש אימג' כה שחוק לעייפה. בשלהי אוגוסט - ובכלל - זו יכולת שאין לזלזל בה.

"הגישה להרמוניה השתנתה עם הדורות - מה שנחשב בעבר לאקורד דיסוננטי צורם, התקבל בדורות הבאים כסביר, ואף דרוש לאוזן המודרנית יותר"*

2011-08-29T11:04:00.004+03:00

[סטיבן מייזל לקמפיין סתיו 2011 של לנווין | דרך טל עמית | *]

יש פעמים כאלה, שבהן הכל מתחבר. פעמים כאלה, שבהן שיר הגילטי פלז'ר שלך - אבל באמת גילטי, כי כמה נמוך אפשר לרדת - מופיע באורח פלא כפסקול הקולקציה של בית חלומותייך אשר בראש גבעה - בית לנווין דאט איז - ולפתע, לדקה אחת, ההפתעה והפליאה והשמחה נארגות זו בזו לכדי חיוך מביך בעוצמתו. לסיכום: מי שנתן את הוראות הבימוי המגושמות לצמד הגברברים הוא מאסטרו תנועתי (ברצינות), לראקל זימרמן יש את הגרוווּב, והכי חשוב, והמסקנה שמתעלה גבוה מעל כולן: יש לקוד ולהגיד תודה, ושוב תודה, ושוב, על שנייה 00:51. ראיתי לא מעט סרטוני חתלתולים במהלך חיי, אבל כשאני רואה שיא חמידווּת חדש נשבר ומתפצפץ אל חלל האוויר ברעש גדול - אני יודעת לזהות אותו.

שישי שמח

2011-08-26T14:30:00.000+03:00

['Say Something Nice', פרויקט של Improv Everywhere, אוגוסט 2011]

קריאה לדקל, כלומר דגל, כלומר דקל

2011-08-22T06:50:00.008+03:00

שישי

2011-08-19T15:19:00.003+03:00

[נלי אגסי, 'Borrowed Scenery'; מיצב סאטן, קולב ואבני בזלת, 2004]

שישי שמח

2011-08-12T11:34:00.002+03:00

[עבודת פרומו של דן רייזינגר, 1975]

ואהבת לרעך כמוך

2011-08-11T14:59:00.001+03:00

[אנג'לה צ'ייס וראייֿן גראף, מתישהו בניינטיז]

עושק מורשה

2011-08-10T10:15:00.002+03:00

[כריסטינה ריצ'י בווג איטליה, אוקטובר 1998. צילום: ברוס וובר]

מדינת כל אזרחיה

2011-08-09T11:00:00.001+03:00

[הפריק-שואו המכונה 'Cry Baby', ג'ון ווטרס, 1990]

כל ישראל אחיות

2011-08-08T10:03:00.000+03:00

[נעמי קמפבל וקייט מוס בפאזת קלולס (נעמי = שר הורוביץ, קייט = דיון), מתישהו בניינטיז. צילום: מגזין Life]

כל ישראל ערבים זה לזה

2011-08-07T12:10:00.001+03:00

[סופיה קופולה ומארק ג'ייקובס, מתישהו בניינטיז. צילום: יורגן טלר]

שישי שמח

2011-08-05T12:14:00.001+03:00

[מתוך 'Alphabet' של רות גווילי]

שישי שמח

2011-07-29T14:07:00.002+03:00

[גיל מרקו שני, מתוך 'Dome', שנת 2006]

אל"ף זו אָ-אופנה

2011-07-28T18:42:00.004+03:00

[עבודה של לירון רוס]

מהי האופנה של עיר האוהלים? האם אפשר לתת סימנים אסתטיים בהתרחשות האורבנית הזו?

אם יש כוח אופנתי כלשהו למחאה הזו, זהו הכוח להכיר בפעם הראשונה בחסך, באַין.

ההכרה באַין פירושה ההבנה שאין אופנה בישראל. סליחה, תיקון טעות: אין אופנה ישראלית (יש הבדל בין שתי הקביעות האלה. על כך - תיכף). נדמה לי שלא היתה כאן, בבלוג הזה, אפילו פעם אחת שבה נגעתי בצירוף המילים הזה, מהסיבה הפשוטה שאני חושבת שהוא קבוצה ריקה, ביטוי חסר משמעות. זוהי קבוצה ריקה בדיוק באותו האופן שהמונח 'תרבות ישראלית' הוא קבוצה ריקה. האם פירוש הדבר הוא שמעולם לא התקיימה תרבות בישראל? לא, בהחלט לא, ואפילו ההיפך: הזֵצים של אירועים תרבותיים שהתרחשו כאן אף-על-פי-כן ולמרות-הכל (גיאגיא אסיף כותב על מוסיקה בניינטיז, דורין פרנקפורט לוקחת את חיים לוסקי לצלם את סמדר קילצ'ינסקי באייטיז) היו כה פוטנטיים עד שהיה להם הכוח לגרום לנו להאמין ש"בכל זאת יש בה משהו".

אבל אנחנו לא באייטיז וגם לא בניינטיז, טוטו. ולכן הגיע הזמן להתמודד - וההתמודדות האתית/אסתטית הזו מגולמת היטב בעבודה הגרפית שממוקמת בראש הפוסט הזה. היא לא מוסיפה אף שכבה על המציאות - לא הדפס טי-שירטי מקושקש, לא אפליקציית פרחים גרוטסקית, ואף שורת טקסט מתחכמת שמזהמת את המרחב הרועש-מדי-גם-ככה. היא גם לא מתיימרת להמציא שפה חדשה, מהפכנית במובן המודרניסטי של המילה. היא בסיסית - ופחות מזה.

בסיסית ופחות מזה - האין זו הגדרה לעיר החדשה שהתגבשה לנו מול העיניים, תוך שניות מספר? כמה מעט צריך בשביל ליצור ציוויליזציה בשנת 2011. מה מועטים הם האמצעים הפיזיים שדרושים למטרופולין תוסס. ואם אורבניות היא במידה רבה שם נרדף לתרבות, ואם אופנה היא חלק אינהרנטי מתרבותה של עיר, הרי שאין זה מפתיע שהאופנה של העיר החדשה, עיר האוהלים, היא בסיסית - ופחות ומזה. 'אנשי התחתונים' ברוטשילד אינם לובשים דבר מלבד המצרך הבסיסי ביותר מכיוון שהאופנה/התרבות לא סיפקו להם עד כה כסות אמיתית, משמעותית, להתעטף בה. אכן, האמת היא עירומה - ובפעם הראשונה נדמה לי שאני רואה קבוצה גדולה כל כך של ישראלים שאינה טובעת בהדפסים ובאפליקציות בניסיון נואש לכסות עליה.

אל תבינו אותי לא נכון: בעיר האוהלים אנשים לא מתלבשים 'יפה'. יש תנאים מטריאליים: חום נורא, אחוזי לחות מרקיעי שחקים. המאפיין הצורני הכי בולט של התנאים הוא האבק - המון פאקינג אבק. אבק חום, סתמי, לא חול לבן ואידילי כמו זה שפוברק לצורך אגדת הימים הראשונים של אחוזת בית. אבק מלכלך, שצובע את הכל ואת כולם באותו אנטי-צבע. זו הסיבה שגם אם ישנם בקהל הדפסים ואפליקציות - ובטוח יש, שהרי בתוך עמנו אנו יושבים - בפעם הראשונה אין להם שום נוכחות. האנטי-צבע מצליח להחניק באורח פלא את הווליום הצורם שלהם.

האנטי-צבע הוא אָ-אופנה. זו אינה חזרה רומנטית לימים חלוציים, זו אינה התרפקות על פרא אציל וקמאי. ההיפך - זו הצהרה עתידנית פרוגרסיבית באופן קרוב למפחיד. הסירוב העיקש שלה להיכנע ולקבל צורה ברורה, להתגבש לכדי אמירה אסתטית מדויקת - או לכדי אמירה אתית מדויקת, לצורך העניין - הוא המהלך האמיץ ביותר, התרבותי ביותר, שאפשר להעלות על הדעת ברגע נתון זה.

שישי שמח

2011-07-22T19:31:00.002+03:00

[צילום: תומר פלד]

אלמה, רוקסטארית. אתמול בלילה, עיר האוהלים.

"חור תולעת הוא תופעה פיזיקלית משוערת המאפשרת מעבר בין שתי נקודות במרחב-זמן, כלומר מעבר בין שתי נקודות ביקום התלת-ממדי ואף מסע בזמן"*

2011-07-20T12:56:00.004+03:00

[מעיל 'ביצה' - קריסטובל בלנסיאגה לבלנסיאגה, חורף 1960 | מעיל 'ביצה' - ניקולא גסקייה לבלנסיאגה, קיט 2012]

התמונה הראשונה כאן לקוחה מתוך האתר החדש של בלנסיאגה - שיותר ממומלץ לסור אליו, ולהתבליין קשות וממושכות בקטגוריית ה-Heritage. מבחינת ממשק אין כאן שום דבר מסעיר מדי, אבל העניין החשוב הוא המוני אוצרות הממורביליה - ביצי זהב, אם תרצו - ומה שאף יותר מסעיר הוא הזיווג של רבים מהם עם תמונות מהעבודה העדכנית של גסקייה. הזיווג הזה* מוכיח עד כמה מופרעת היא המחשבה שעומדת בבסיס מסורת העברת-הבעלות-היצירתית הנהוגה בעולם האופנה, ובה בעת גם מראה בדיוק את ההיפך: היינו, שבמידה והיוצר הנכנס ניחן בכישרון מופרך כשלעצמו וביכולת סיאנסית פוטוריסטית - יש לזיווג הזה כוח להרעיד עולם במשך דורות.

קילו-ואט הוא 1,000 ואט; מגה-ואט הוא 1,000,000 ואט

2011-07-18T15:55:00.003+03:00

[פול דה-לונה ל-Style SCMP, יוני 2011| דן פלווין, The Nominal Three, עבודה מ-1963 | ראלף מקה ל-Acthung, קיץ 2011]

דוּ-ווֹפּ, סססאמק. דוּ-ווֹפּ כאילו אין מחר

2011-07-17T09:53:00.002+03:00

[ג'וש אולינס למגזין V, גיליון #72]

שלישיית בנות סופרימית בטוויסט יפני פוקח עיניים, עדינות סיקסטיזית מעומתת עם שקט-ניינטיזי-שלפני-הסערה, עיני חתול ותסרוקות שמנגנות על מיתרים נחבאים, מעיל משבצות סליני תחת שלט ניאוני מרחף - והסוודר של בלנסיאגה, הו הסוודר, שכורך באורח פלא את כל התמות המתפרעות האלה יחדיו, אורג אותן לכדי שלמות דיסהרמונית אנטי-נוסטלגית שלאור הופעתה עלינו לעצור לרגע ולמלמל - שהחיינו וקיימנו והִגיענו לזמן הזה.

שישי שמח

2011-07-15T14:02:00.001+03:00

[ניקו, מתישהו בסבנטיז. צילום: נאט פינקלשטיין]

זמן להתאחד עם כל הדפים המודפסים שבעולם.

סגסוגת

2011-07-11T13:33:00.002+03:00

[תצוגת הקוטור של אזדין אלאיה, השבוע האחרון בפריז | 'Love for the Sake of Love', השיר של קלאודיה בארי ב-1976 וחתיכת כותרת ראויה לכל הסיפור | גרסה מלאה - כאן | הגדלה - קליק ימני | אופוריה - הכל ביחד]

שישי שמח

2011-07-08T15:03:00.003+03:00

[יצירה של Alaïa על ג'ובאנה באטאליה, צילום: טומי טון]

♥ ♥ ♥

אדגר אלן שיו

2011-07-04T22:12:00.008+03:00

[ביורק בצילום של Rankin | שער מגזין Love הקרוב, גיליון סתיו 2011, צילום של מרט ומרקוס | ג'רי הול בגיליון ספטמבר 1975 של ווג בריטניה, צילום של נורמן פרקינסון]

חטא המאלֶט

2011-07-02T19:45:00.008+03:00

[Portfolio, בימוי: רוברט גורלניק, 1983 | דרך Ana-Lee]

'פורטפוליו' הוא סמי-דוקומנטרי - מוקו-שמוקו מגוחך, נהדר, דבילי וזוהר בקפיטל זי"ן - שעוסק בתעשיית האופנה באייטיז. אנשים אמיתיים מופיעים בו בסיטואציות עלק-מבוימות; כלומר, כאלה שבטח קרו במציאות ובאופן מוגזם בהרבה. אנדי וורהול מציץ כאן לרגע כאחד מהנוכחים בהופעת ברייקדנס מאולתרת בסטודיו של המאייר האגדי אנטוניו לופז, סטיבן מייזל נערי זועק ומנענע אגן בזמן שהוא 'מצלם' הפקת אופנה רוק'נ'רולית, ונעלי ג'ז לבנות זוכות למקום כמעט-פולחני בסצנה של שיעור אירובי כמעט-פורנוגרפי. ואולם, יותר מכל האותות הגרנדיוזיים הללו, חשוב לציין כי הסרט נפתח לצלילי Baby Jane של רוד סטיוארט - וזה, כידוע לכולנו, כבר סימן לגדולה אמיתית.

שישי שמח

2011-07-01T14:14:00.002+03:00

[אנג'ליקה יוסטון, 1976, צילום: Ara Gallant]

אם אנג'ליקה יוסטון מתכוננת לדיסקו, כולנו צריכים לעשות בדיוק את אותו הדבר.

ניוּ דיל, ריל דיל

2011-06-30T10:48:00.008+03:00

[מתוך קמפיין סתיו 2011 של מיו מיו]

אחרי שנים של קמפיינים מרוטשים לעילא מבית הסטודיו הנוצץ והברוטאלי של מרט אלאס ומרקוס פיגוט - גבירותיי ורבותיי, מהפך. קבלו את המאסטר, שיחד עם אלסדיר מק'לילן ויורגן טלר מרכיב את מה שהוא כנראה טרויקת הצלמים הנערצת עליי בעולם כולו - קבלו את ברוס וובר.

אנד דאט איז אול.

מיאוּ

2011-06-29T10:44:00.002+03:00

[גרייס קודינגטון משתכשכת ומסתייעת במשקפי חתול בתצלום של הלמוט ניוטון; ווג בריטניה, אוקטובר 1973 | לינדזי וויקסון משתכשכת ומסתייעת במשקפי חתול בתצלום של אלסדיר מק'לילן; ווג בריטניה, אפריל 2011]

שישי שמח

2011-06-24T13:03:00.001+03:00

[סופיה סנצ'ז ומאורו ומונג'יילו, Citizen K, מרץ 2004]

אזדין, יא-אללה

2011-06-23T19:29:00.002+03:00

[יורגן טלר ל-Paradis #3, קיץ 2007]

תכ-ל'ס.

בין השמשות, כלומר, השכמות

2011-06-22T13:30:00.001+03:00

שישי שמח

2011-06-17T11:09:00.002+03:00

[דייוויד סימס מצלם את פיבי פילו - שהעניקה השבוע לעולם השבוע קולקציית קיט פריכה ופוקחת עיניים כדרכה בקודש. גיליון #1 של The Gentlewoman, אביב/קיץ 2010]

"לִנְתִיבֵך הַנֶּעְלָם כַּסּוּפָה זִנַּקְתְּ / וַתִּפְרְצִי פִתְאֹם בֵּית-כִּלְאֵךְ"

2011-06-16T10:00:00.004+03:00

[ויויאן סאסן ל-Dazed & Confused, יולי 2011 | ח.נ. ביאליק, 'לנתיבך הנעלם']

ואף מילה על רג'ינה ג'ורג'

2011-06-13T10:29:00.003+03:00

[פיטר לינדברג להארפר'ז באזאר, ספטמבר 2007]

קלואי סוויני רקחה השבוע עבור אופנינג סרמוני קולקציית קיט מרוממת (אקזמפלר #1, #2, #3), וזו סיבה טובה להיזכר באדיטוריאל המשעשע הזה, 'Rehab' - שנהגה בשיא תקופת הדיווחים על כנופיית הילדות הרעות לינדזי-בריטני-איימי ושות'. הכוכבים הגדולים של ההפקה הם הפרופס ההוליוודיים המדויקים - בקבוק מים מינרליים חצי ריק, כוס קלקר - וקלואי עצמה, שמתמזגת איתם באמינות ראויה לציון למן ההתחלה הפפראצית ועד לסיום הדקנדנטי.

שישי שמח

2011-06-10T11:54:00.000+03:00

[גוסטב קלימט, Water Serpent II, פרט. 1907 לערך]

כריסטופר רובין-קרוּז-דה-פּאלוֹמה

2011-06-09T19:15:00.004+03:00

[לואי ויטון, קולקציית קיט 2012, שנהגתה תחת שרביטה של סופיה קופולה. אין להיפלא, איפוא, ששמלת הדנים מנפנפת לי בעוז והחיתוכים הלבנים מטלטלים את לבי כספינת מפרש בים גלי במיוחד | Sonya Delaunay, מתישהו סביב 1913 | להגדלה: קליק ימני]

חופיזם

2011-06-09T14:11:00.000+03:00

[שער ווג, יוני 1947 | שער Elle דנמרק, מאי 2011 (צילום: Sigurd Grunberger) | להגדלה: קליק ימני]

על אדן הגזוזטרה, שם ישבנו גם בכינו

2011-06-07T11:03:00.000+03:00

[לינדזי ג'וסאל | טום קריייג לווג בריטניה, יוני 2011 | מארק ג'ייקובס לבנבן באדיבות The Coveteur | עיצוב הפנים ב-Indochine הניו יורקית | סטיבן מייזל לווג, אוקטובר 1992]

אייקון 3.0

2011-06-06T10:35:00.000+03:00

האהאהא. פיצ'רינג: ז'קט מחורר של אמיליו דה לה מורנה, שמלת סטרפלס של איזבל מאראן, נעלי טוויסט של מרג'יאלה, עגילי חישוק קשור של פיליפ קרנגי (יפים אפילו עוד יותר במציאות, כשהם מתערסלים על המדף שלי).

לומייר, כפרה, עיניים

2011-06-05T09:42:00.001+03:00

[Banks Violette, מיצב בגלריה גלדסטון, 2010 | Maya Hayuk, 'נברשת', 2009 | Farhad Moshiri, 'פורטרט עצמי', 2004]

שישי שמח

2011-06-03T15:56:00.004+03:00

[ניקול בנטלי לווג אוסטרליה, אוקטובר 2010; ישנם כללים שכדאי להקפיד עליהם]

ורונסקי, עכשיו תקשיב לי ותקשיב לי טוב

2011-06-02T16:28:00.000+03:00

[יורגן טלר, 'מחווה למרטין מרג'יאלה', מתוך מגזין Purple, אביב 2007]

עמית שהם / מאדאם בובארי זה אנחנו (מתוך 'חצי בחוץ'*, מוסף גלריה, 1.11.2006)

זאת סצינה מוכרת, שחוקה מרוב שימוש, ובכל זאת כל פעם מחדש היא מולקת את הלב: הגיבורה - חתיכונת, מצחיקונת, לא משנה - מתוודעת לגיבור. הם יוצאים לבלות, הם שבים אליו הביתה, הם גומרים אומר להעמיד במבחן את שיטות התמיכה המתקדמות של המזרן המודרני.

למחרת בבוקר הגיבור אינו בנמצא - יצא לעבודה או לרוץ או מה - והגיבורה, רכה ומסופקת, פוקחת עיניים, נזכרת איפה היא ומבינה שאין לה בגדים להחלפה. שוד ושבר. אל פחד. בתמונה הבאה, כשהיא הולכת להכין קפה ולרחרח בבית, היא לבושה במראה הזך, המציף, של הבוקר שאחרי: התחתונים הקטנים שלה וחולצת הכפתורים הגדולה שלו. בימי בדידות קשים הייתי מסוגל לראות את התמונה הזאת לבד באולם החשוך של ההצגה היומית ולהפוך את הפופקורן על הראש. עוד לא נולדה הבחורה שלא תמיס נשמות במראה הזה, אפילו היא הטיפוס החמוץ ממתכונת ג'ניפר אניסטון.

זורה את המלח בעיניים בינות לפתותי התירס, מייחל מייחל מייחל.

אשה בכתונת גברית גדולה ממידותיה. אכן דימוי קולנועי שגור, אבל העובדה שהוא חוזר בסרטים מבלי לאבד מכוחו נובעת מכך שבפשטותו, במינימום אמצעיו - גוף וחולצה, אשה וכותנה - הוא חושף חוק יסוד צורני, אמת אסתטית: האופן שבו נשים מתלבשות, מראן של נשים בבגדיהן לא דומה במאום למראם של גברים בבגדיהם. אשה לבושה היא יצירה נעלה, טבעית, חריפה, מתומצתת. הגבר הלבוש הוא צל חיוור שלה, טיוטה דהה של מקור עז. אין מה להשוות. האשה היא קסאנאדו. הגבר הוא עפולה.

לא הייתי בונה את התזה על קלישאה הוליוודית. הדבר האלכימי הזה שקורה כשאשה מתלבשת, האותנטיות שלו והאינטואיטיוויות שלו - זהו קסם ייחודי לבגדים: הוא לא קורה בעירום - הדבר הזה נושא חותם אמת בכל ספירה. "אנשים תמיד נתנו לה חולצות. היא נראתה טוב בכל; הכל התאים", כתב דון דלילו, גדול הסופרים החיים, על הגיבורה בספרו "השמות". "אם החולצה היתה רפויה מדי, גדולה מדי, ההקשר היה מתרחב עם הבד, וזאת היתה הפואנטה".

הרבה סיבות לפער שאינו ניתן לגישור בין האשה המתלבשת לגבר המתלבש. הסיבה המעשית, לדוגמה: בגדי נשים מגוונים ומאתגרים יותר מבגדי גברים, כך שלאשה, הודות לכמות ולאיכות גם יחד, קל יותר להתלבש. או הסיבה ההיסטורית: מתחילת האנושות ועד ימינו מתעסקות נשים בבגדים יותר מאשר גברים, כך שאשה, הודות לידע ולניסיון, יודעת מה היא עושה בבגדיה הרבה יותר מגבר. לא רק שחופש הפעולה שלה גדול יותר, אלא גם האשראי הסמלי שניתן לה - ההנחה שיש רעיון מאחורי המראה שלה, שכל מראה הוא קונצפט - גדול מההקשר הסמלי השמור לגבר. אבל יש סיבה נוספת לפער, סיבה פחות גלויה אבל לא פחות מוחשית, הסיבה המיתית.

בגדים עולים בקנה אחד עם נשיות משום שבגדים הם חלק בלתי נפרד מהמיתוס הנשי. בדברי הימים הוגדרה נשיות כסוד, כמסתורין, כמעט כמיסטיקה; ואף על פי שבגדים לא עונים להגדרות הללו באותה תנופה, הם חולקים את דרכי הפעולה החמקמקות שלהן. בגדים חולקים עם הנשיות את ההסתרה והשכבתיות, את המיסוך והחידתיות. בגדים, כמו נשים, משחקים משחק של הסוואה וגילוי, של אור-צל ופיתוי.

כשאשה מתלבשת היא משתתפת איפוא במיתוס של עצמה; הגוף שמכסה על חידה מתעטף בעוד קליפה. החידה מתרחבת, המסתורין מעמיק. הו, גרביונים. כשגבר מתלבש, לעומת זאת, הוא נמצא מחוץ לאלמנט המיתולוגי שלו. גבר - הצייד, הלוחם, המספק - מעמיק את המיתוס על אודותיו כשהוא יוצא לדרך, נניח, או כובש איזה חור. פעולת ההתלבשות היא חלק מההכנה שלו, חוליה אפורה בהבניית דמותו, ולכן לרוב היא נגמרת במדים. ראו איך אפילו אנשי העסקים שלנו מתלבשים כולם אותו הדבר, עם משיכה לתלבושת בית ספר.

מיתוסים, צריך לזכור, הם עסק מלא אינטרסים. כשמדברים בהם במאה ה-21 מדברים בספקנות מהולה בשעשוע. מובן מאליו שמיתוס האשה-כחידה הוא מיתוס שעוצב בידי גבר, מן הסתם כתגובה לקושי שלו להבין מה הבעיה שלה לגמור, והלוא אצלו זה בא כל כך בקלות. אבל עם כל הרעות השוביניסטיות שיצר מיתוס האשה-כחידה, ברור שבנקודה הזאת בזמן, כשהמהלך הפמיניסטי עודנו רחוק ממיצוי, המיתוס הזה עודנו שרוי במוחות, עודנו מכתיב את דרך ההתבוננות באשה. יש להילחם בו עד חורמה כשנעשה בו שימוש בריוני, אבל מזיוו הספרותי זה אחלה מיתוס. זוהר בשלל דקויות. אני לא מחזיק מארכיטיפ האשה המסתורית, למעשה אני חושד שבא לעולם כסובלימציה של אימפוטנציה, אבל במחלקת ההלבשה הוא נראה לי לא רק מגניב אלא גם נכון. בלעדיו יהיה קשה להבין את סוד הקסם של האשה המתלבשת, את האופן שבו "ההקשר מתרחב עם הבד".

ההכרה בעליונות האשה המתלבשת תעשה לגברים רק טוב. בדיוק. לאו דווקא משום שתעביר אותם שיעור בענווה, זה אבוד, אלא דווקא כי יותר ויותר גברים רוצים ללמוד להתלבש, ויותר ויותר מהם, עושה רושם, באים לנג'ס בשביל טיפים. אין לכם משהו טוב יותר לעשות, תגידו? כולה בגדים. למי אכפת? רכיכות. במקום עצות מעשיות מוטב להעמיד את התורה כולה על רגל אחת: אמנות הלבוש היא אמנות נשית. גברים שרוצים להתלבש מוכרחים לראות נשים, להבין אותן, יותר מזה, הם מוכרחים - לרגע, בתודעה - להיות נשים. מאדאם בובארי זה אנחנו. לא משנה אם לאחר מכן הם רק ירצו להפשיט אותן, בין הארון לראי עליהם לזכור שעולם האידיאות של הבגדים הוא עולם נשי - שם בשמי התחרה נמצאים כל החומרים וכל הרעיונות הטובים. מובן שגברים יצטרכו להבין איך מיישמים את הרעיונות האלה, איך מחילים אותם על הגוף הגברי - להעתיק אותם כמות שהם אי אפשר, אחרת הסצינה הפותחת לעיל היתה של בראד פיט מכין קפה בקומבינזון. אבל בטרם המעשה יש להכיר בהלכה. אלוהי הבגדים הוא ונוס בפרווה. להתלבש יפה פירושו להיות אשה. לא כדראג, לא כאנדרוגינוס, לא כקוויר. כאידיאל שעיר: גבר במלואו.

- - -
* הערה: 'חצי בחוץ', הטור שכתב עמית שהם ב'גלריה' של עיתון הארץ לאורך שנת 2006, הוא מהפסגות של הכתיבה העברית בעשור האחרון. הלינק הזה, שמאגד חלק נכבד מהטורים שהתפרסמו, הוא כנראה אחד מהאוצרות האמיתיים המעטים שמסתתרים באינטרנט הישראלי. ולא, אני לא חושבת שאני לוקחת את זה רחוק מדי. יש לי תמונה די ברורה של עצמי, יושבת בפינת האוכל בבית-הכרם, וקוראת בפעם הראשונה את השם המוזר הזה, "מרג'יאלה", וחשה בבירור בעקצוצים של קרחון זוהר - התגלות קצה קצהו של עודם חדש מופלא. מי ידע שככה אפשר לדבר על בגדים, על המקום שהיה מקור שמחה ונתיב מפלט עבורי? ההלם היה גדול ובמובן מסוים, הוא לא שכך עד היום. מה זה אומר, שהכתיבה הטובה ביותר על אופנה שנראתה כאן מעולם היא פרי יצירתו של גבר? אין לי מושג, ולא בטוח שזה ממש משנה.

מה שכן חשוב הוא שקריאתו מחדש של הטקסט הזה מאפשרת לי להתמודד עם סוגיות עקרוניות שמטרידות אותי בכלים חדשים, יצירתיים במובן היצרני - ואין עדות טובה מכך לכוח הפוטנטי שמפעם במילים גם היום. זו גם הסיבה שהטקסט מופיע כאן בצורה המשונה הזו - לא כלינק או כצילומסך - כי הכוח שהוא אוחז בו דוחף למקם אותו בקונטקסט של הרגע. אגב, בנוגע לסוגיה שמסיימת את הטקסט - הדרישה לאינטרפרטציה אופוזיציונית ללבוש הנשי שתוכל לשמש את הגוף הגברי - בעיניי דווקא מדובר באופוזיציה במובן החזק של המילה. סיכם את זה עבורי באולטימטיביות הדנדי האולטימטיבי ששינה את הלכות הלבוש הגברי, מיסטר בו בראמל: "אם מסתובבים להסתכל עליך ברחוב, סימן שאתה לא לבוש היטב".

קפל לי כבשה

2011-05-31T11:05:00.002+03:00

[יגאל עוזרי, 'Untitled: Jana in the Field', ציור מ-2009. דרך Rackk & Ruin | פרויקט כיתתי בבית הספר סנט מרטנס, לונדון 2011. דרך T Magazine]