יום שלישי, 26 במרץ 2013
יום שישי, 9 בנובמבר 2012
יום שישי, 26 באוקטובר 2012
יום שישי, 19 באוקטובר 2012
יום שבת, 13 באוקטובר 2012
יום שישי, 12 באוקטובר 2012
יום שישי, 5 באוקטובר 2012
יום שלישי, 2 באוקטובר 2012
דוווּד
הטוויט המטורף הזה מבית היוצר של הדי סלימאן הוא רק עוד הוכחה לכך שפריז בלהבות - ולא מהסיבות הנכונות.
[אגב, אם כבר - בגלל הטקסט של ל. שופן קלטתי היום שהמהלך של שינוי הלוגו הוא ממש לא החלטת הלווטיקה נואלת, אלא שיבה ללוגו הראשוני של המותג, שאותו כלל לא הכרתי. גם בפאנל החי של ShowStudio היתה מי שדיברה על כך ש"הצרפתים גם ככה אף פעם לא השתמשו ב'איב', אלא בשם המשפחה בלבד" - כביכול, עוד ראיה לפתרון האלגנטי של הפליק-פלאק הוויזואלי וקיצור השם הרשמי. איכשהו, למרות הנתונים האלה, ואולי בגללם ובגלל דברי הנאצה שצפו כעת, הוואקום רק נדמה כמאיים אף יותר).
[אגב, אם כבר - בגלל הטקסט של ל. שופן קלטתי היום שהמהלך של שינוי הלוגו הוא ממש לא החלטת הלווטיקה נואלת, אלא שיבה ללוגו הראשוני של המותג, שאותו כלל לא הכרתי. גם בפאנל החי של ShowStudio היתה מי שדיברה על כך ש"הצרפתים גם ככה אף פעם לא השתמשו ב'איב', אלא בשם המשפחה בלבד" - כביכול, עוד ראיה לפתרון האלגנטי של הפליק-פלאק הוויזואלי וקיצור השם הרשמי. איכשהו, למרות הנתונים האלה, ואולי בגללם ובגלל דברי הנאצה שצפו כעת, הוואקום רק נדמה כמאיים אף יותר).
יום שני, 1 באוקטובר 2012
איזמל, בבקשה
זה ממש, ממש מוזר לראות בסטייל.קום את הכותרת Saint Lauren בלי התחילית שאמורה להגיע לפניה. כאבי פאנטום? קרוב, אבל לא בדיוק. כי הישות המשונה הזו לא נושאת תחושה של מהות מקורית ש"חתכו לה", אלא מין יציר חדש, חסר היסטוריה ופשר. כלומר, בתכל'ס, בדיוק מה שאליו התכוון המשורר - במקרה הזה, הדי סלימאן בתפקיד הבמאי שהחליט על ה-Cut.
אבל הדי, דוּד, אני מצטערת, זה לא קורה. מבינה שניסית לכוון פה לפתרון אינטליגנטי, מינימליסטי, קר וגאוני, שיפתח פרק חדש בלי לשמוט את קו הסיפור עד כה. אבל חביבי, כשמחליטים לנווט ספינת חלל, נראה שאין יותר מדי קיצורי דרך. ואני באמת, באמת האחרונה שאפשר להאשים אותה בטהרנות - זה לא זה, אלה פשוט האישונים שמתכווצים מאליהם ברפלקס בלתי נשלט. זהו מהלך מקביל באופן מושלם לעמידה מול הלוגו הכי יפה שהצמיחה המאה ה-20, ומחיקה שלו לטובת הלווטיקה - כמובן שהלווטיקה, כי איך יכולת אחרת. המינימום שבמינימום, נכון? גאוני, לגמרי. איפסת את המערכות כך שאף אחד לא יוכל לבוא אליך בטענות.
אז הכל קול. אין לי טענות. טענות אפשר להשמיע כנגד או בעד משהו, ואני - אני לא רואה כאן שום דבר.
אבל הדי, דוּד, אני מצטערת, זה לא קורה. מבינה שניסית לכוון פה לפתרון אינטליגנטי, מינימליסטי, קר וגאוני, שיפתח פרק חדש בלי לשמוט את קו הסיפור עד כה. אבל חביבי, כשמחליטים לנווט ספינת חלל, נראה שאין יותר מדי קיצורי דרך. ואני באמת, באמת האחרונה שאפשר להאשים אותה בטהרנות - זה לא זה, אלה פשוט האישונים שמתכווצים מאליהם ברפלקס בלתי נשלט. זהו מהלך מקביל באופן מושלם לעמידה מול הלוגו הכי יפה שהצמיחה המאה ה-20, ומחיקה שלו לטובת הלווטיקה - כמובן שהלווטיקה, כי איך יכולת אחרת. המינימום שבמינימום, נכון? גאוני, לגמרי. איפסת את המערכות כך שאף אחד לא יוכל לבוא אליך בטענות.
אז הכל קול. אין לי טענות. טענות אפשר להשמיע כנגד או בעד משהו, ואני - אני לא רואה כאן שום דבר.
יום שבת, 29 בספטמבר 2012
אנשים בתוך החול*
[*מתוך "Jib", מילים - יעל בירנבאום, לחן - איתי שני]
שבוע האופנה של פריז נמצא כרגע בדיוק בנקודת האמצע שלו, ועד כה בכל בית אופנה שעצם הגיית שמו מחייב נפנוף לשם הרגעת הסומק בלחיים - בראש ובראשונה, לנווין ובלנסיאגה - המעצבים הפכו חייתיים יותר, מחודדים יותר. אכזריים יותר, נדמה לי. מה שנקרא, המציאות מחייבת. מחייבת אותם להפוך את היצירות לנחשקות-מיידית, Covetable ב-C גדולה, כאלה שתרצי, עכשיו, מיד, בלי לחשוב או להגות בכך יותר מדי.
אני לא אומרת שזו שטחיוּת, בהכרח. אני לא אומרת שבלנסיאגה לא היתה תצוגה נפלאה (הו, היא היתה נפלאה). אני חושבת שרק יחידי סגולה - באשכרה יחידים, כאלה שהתואר הזה באמת ראוי להם - יכולים להגיע לדרגות כאלה של חידוד מסר, של זיקוק.
אבל בהתחשב ב"דיבור" הזה שנוצר בימים האחרונים - "התצוגות בפריז עד כה הגבירו את ווליום הסקס על המסלולים" - נדמה לי שיש כאן בלבול קלאסי של שתי קטגוריות: סקס/כסף. אין כאן ליבידו משום סוג - אולי כזה שיש לרובוטים, אני לא יודעת (ולפתע זה לא נראה כזה מקרי שהתצוגה הלפני האחרונה של גסקייה לבלנסיאגה הציגה רובוטיות משרדיות המאיישות תאגיד עתידני). כאן, חביבתי, לא גונחים: את תצרכי, הו, כמה שתצרכי, אבל לא תוציאי אפילו צריחת עונג אחת קטנה.
זו גם הסיבה שכל ה"דיבור" הזה על ה"קרב" בין ראף סימונס בדיור להדי סלימאן באיב סאן לורן בכלל לא נשמע לי כמו דיבור, ובטח לא כמו שיחה שבא לי במיוחד להאזין לה. אני לא יכולה להתנער מהתחושה שאלה שני אנשים מוכשרים באופן קיצוני שהנעליים של אכסניות מותגי הענק האלה - אוניות - ספינות חלל - הן, נו, לא בדיוק "קטנות" עליהם, אבל באיזשהו אופן פשוט מסרבות להתאים. כן, בדיוק כמו נעלי העקב המרהיבות והרעועות בתצוגה של דיור אמש, שתיפקדו כתזכורת מחממת לב לטעויות אנוש, אם יש עדיין איזשהו אנוש out there.
וכנראה שיש. כלומר, אני לא בטוחה בזה, אבל אני בטוחה שכדאי לי להמשיך להאמין בזה. הממשק החדש של בלוגר אמנם מעיק לי על הנשמה (מישהו הצליח להתקין חזרה את הישן? אם כן, נא חילקו תובנות בתגובות), והשכנים לא מפסיקים לכעוס אחד על השני, והאפרסקים מהונדסים ומשוללי טעם, וכולם מסאבלטים את עצמם לדעת בניסיון לצאת איכשהו מהתסבוכת חסרת התקווה - רק כדי לגלות, או להמשיך להדחיק, את העובדה שכאן, ממש כאן, מסתובבים כרגע האנשים החיים ביותר על הפלנטה.
אז נכון, במבט ראשון כולנו נראים משעממים ומשועממים עד זרא.
גם במבט שני.
ושלישי, ורביעי.
אבל - וזה ממש לא אבל גדול או פוטנטי במיוחד - יכול להיות שמבט עשירי יגלה משהו אחר. טיפונת אחר.
אני לא ממש סגורה על זה, אבל כיוון שברור לי שגם המבט המאה על שמלה עוצרת נשימה שמהדסת על המסלול של דיור לא יוכל להצית דבר - אני אבחר לקחת את הסיכוי.
שבוע האופנה של פריז נמצא כרגע בדיוק בנקודת האמצע שלו, ועד כה בכל בית אופנה שעצם הגיית שמו מחייב נפנוף לשם הרגעת הסומק בלחיים - בראש ובראשונה, לנווין ובלנסיאגה - המעצבים הפכו חייתיים יותר, מחודדים יותר. אכזריים יותר, נדמה לי. מה שנקרא, המציאות מחייבת. מחייבת אותם להפוך את היצירות לנחשקות-מיידית, Covetable ב-C גדולה, כאלה שתרצי, עכשיו, מיד, בלי לחשוב או להגות בכך יותר מדי.
אני לא אומרת שזו שטחיוּת, בהכרח. אני לא אומרת שבלנסיאגה לא היתה תצוגה נפלאה (הו, היא היתה נפלאה). אני חושבת שרק יחידי סגולה - באשכרה יחידים, כאלה שהתואר הזה באמת ראוי להם - יכולים להגיע לדרגות כאלה של חידוד מסר, של זיקוק.
אבל בהתחשב ב"דיבור" הזה שנוצר בימים האחרונים - "התצוגות בפריז עד כה הגבירו את ווליום הסקס על המסלולים" - נדמה לי שיש כאן בלבול קלאסי של שתי קטגוריות: סקס/כסף. אין כאן ליבידו משום סוג - אולי כזה שיש לרובוטים, אני לא יודעת (ולפתע זה לא נראה כזה מקרי שהתצוגה הלפני האחרונה של גסקייה לבלנסיאגה הציגה רובוטיות משרדיות המאיישות תאגיד עתידני). כאן, חביבתי, לא גונחים: את תצרכי, הו, כמה שתצרכי, אבל לא תוציאי אפילו צריחת עונג אחת קטנה.
זו גם הסיבה שכל ה"דיבור" הזה על ה"קרב" בין ראף סימונס בדיור להדי סלימאן באיב סאן לורן בכלל לא נשמע לי כמו דיבור, ובטח לא כמו שיחה שבא לי במיוחד להאזין לה. אני לא יכולה להתנער מהתחושה שאלה שני אנשים מוכשרים באופן קיצוני שהנעליים של אכסניות מותגי הענק האלה - אוניות - ספינות חלל - הן, נו, לא בדיוק "קטנות" עליהם, אבל באיזשהו אופן פשוט מסרבות להתאים. כן, בדיוק כמו נעלי העקב המרהיבות והרעועות בתצוגה של דיור אמש, שתיפקדו כתזכורת מחממת לב לטעויות אנוש, אם יש עדיין איזשהו אנוש out there.
וכנראה שיש. כלומר, אני לא בטוחה בזה, אבל אני בטוחה שכדאי לי להמשיך להאמין בזה. הממשק החדש של בלוגר אמנם מעיק לי על הנשמה (מישהו הצליח להתקין חזרה את הישן? אם כן, נא חילקו תובנות בתגובות), והשכנים לא מפסיקים לכעוס אחד על השני, והאפרסקים מהונדסים ומשוללי טעם, וכולם מסאבלטים את עצמם לדעת בניסיון לצאת איכשהו מהתסבוכת חסרת התקווה - רק כדי לגלות, או להמשיך להדחיק, את העובדה שכאן, ממש כאן, מסתובבים כרגע האנשים החיים ביותר על הפלנטה.
אז נכון, במבט ראשון כולנו נראים משעממים ומשועממים עד זרא.
גם במבט שני.
ושלישי, ורביעי.
אבל - וזה ממש לא אבל גדול או פוטנטי במיוחד - יכול להיות שמבט עשירי יגלה משהו אחר. טיפונת אחר.
אני לא ממש סגורה על זה, אבל כיוון שברור לי שגם המבט המאה על שמלה עוצרת נשימה שמהדסת על המסלול של דיור לא יוכל להצית דבר - אני אבחר לקחת את הסיכוי.
יום שישי, 28 בספטמבר 2012
שישי שמח
