31.7.10

שמח במחנ"ק

[ברוס וובר ל-W, גיליון נובמבר 1997]

אחרי שכל השבת הסתובבתי עם הפוסט הקודם בראש, ידעתי מה הצעד הבא.

למעשה, אפילו יותר משזה קשור לפוסט הקודם, זה כנראה קשור לעובדה שאין בעולם הפקה שמתאימה יותר, שכמו נתפרה עבור רגע המעבר החמקמק הזה שבין יולי לאוגוסט. רגע שמתפוגג בשניות מרוב חום ולחות, שמתמוסס לתוך האוויר המהביל וחולף כהרף עין, ופתאום לפני שחוזרים, ומסתכלים, ומנסים להיזכר: "רגע, היה או לא היה?" - הופ, רוחות קטנטנות של עונה אחרת כבר מחכות לתורן.

אז שנייה לפני שחוזרים להשתגע מהטמפרטורה ומהעולם שכהרגלו מסתובב מהר מדי, תנו לברוס וובר להדריך אתכם בנבכי המסע המופלא הזה: קיץ ע"פ ארבע גראציות שיודעות דבר אחד או שניים על להקפיא את הזמן, כל אחת בדרכה (מריאן פיית'פול, סטלה מקרטני, לוסי דה פאלז וקייט מוס). בלי ליפול לאף אחד מבורות ההגדרה של "נוסטלגיה", "רטרו", יש להפקה הזו כוח קרוב למיסטי בעיניי לעורר זיכרון למין משהו, מעין דבר כזה, שהיה או לא היה.

30.7.10

שישי שמח

[ ← במאי וצלם: ברוס וובר]

גם מהזמנות למסיבות אפשר ללמוד לא מעט על החיים, מסתבר.

27.7.10

קשה באימונים

[מקור: לא ידוע]

26.7.10

רוזי דרלינג

[ורדים ע"פ Hanneli Mustaparta | ורדים ע"פ אלכסנדר מקווין]

24.7.10

הארלי אהובתי

[צילום: Jam | כל המחלצות: סטפאנו פילאטי ל-YSL]

מתישהו החלטתי שזה שהאדיטוריאל "Girl on a Motorcycle" לא נמצא בשום מקום גלוי לעיניי ברשת זה סקנדל, ויש לתקן את המעוות. לכן למעלה מופיעה סריקה שלי מתוך מגזין Lula, גיליון 9, והיא לא רק מתקנת משהו מהמעוות אלא גם מציגה לעולם צווארון שאפשר לבכות ממנו (תמונה 1) וטקסטורה (תמונה 3) שנותרת חרוטה עמוק, עמוק בזיכרון.

23.7.10

שישי שמח

[צילום: Aaron Rouell]

21.7.10

עור שני 2.0

[מארי קלייר קוריאה, יוני 10'. צילום: צ'וי יונגבין]

כל סנטימטר כאן כל כך פריך, יא-אללה. קראנץ'.

19.7.10

צ'אנל

כן, הא? לגמרי.

[תמונה שעומדת בפני עצמה, אבל נמצאת כאן גם כדי להגיד שכתבתי קצת על לגרפלד (דווקא בהקשר של פנדי ולא של שאנל) בבלוג החדש של ערוץ 8. יש גם שתיים וחצי מילים על פרואנזה סקולר. בחודש יוני (טרם הבלוג שלהם עלה לאוויר) שידרו בערוץ את סדרת הדוקומנטריים 'היום לפני' (לואיק פריז'ן מתעד את הימים האחרונים שלפני תצוגות האופנה הגדולות), ואני כאמור בחרתי לצפות באלה שטיפלו בפנדי ופרואנזה - שניהם לוהטים ומומלצים, כל אחד בדרכו; דרכה של מילאנו מול זו של ניו יורק (אני תמיד מעדיפה לאחוז את המקל בשני קצותיו, שלושה אם יש, אבל זה כבר עניין של העדפה אישית). פנדי מלא בקלוז-אפים נוטפי יוקרה (מילה נוראית, אני יודעת. נדבר על זה פעם) ואילו זה של פרואנזה עניינוֹ יותר בלופטים תעשייתיים בהם מסתובבות נערות-של-הרגע. כן, ואם כבר לופטים (לינק חובה) מה שכבר ממש גורם לי דגדוגים בקצות האצבעות זו הידיעה שבעונה הבאה של הסדרה ייכלל סרט שיתעד את שעת השי"ן אצל אלכסנדר וונג. יסס.]

18.7.10

הטבלה המחזורית

[יצירה מתכתית של פאקו ראבאן (על טוויגי! באחד האדיטוריאלז הראשונים שלה) בווג הבריטי, גיליון אפריל 1966. צילום: דייוויד מונטגומרי | יצירה מתכתית של פאקו ראבאן בגיליון הראשון של מגזין Industrie, מאי 2010. צילום: ריצ'רד בוש]

הערת צד: יום ראשון הוא יום מתאים ל-HTML חלק, ועל כן החד-קרן הוורדרד נסע לוואקאנס השנתי ביוניקורניה. אל תדאגו, תמיד אפשר להביט בו כאן, ואולי, אולי הוא עוד יתעופף אלינו שוב - אינני פוסלת דבר. יום ראשון הוא לא יום לפסול בו דברים.

16.7.10

שישי שמח

[עמוד מתוך מגזין The Block, גיליון קיץ 2010. צילום: דאג אינגליש]

13.7.10

גם יונה וולך לקחה פסק זמן במוסד ההוא בטלביה, אין צורך להתבייש

[אנדראה ספוטורנו למגזין 10, גיליון קיץ 2010]

כן, ביקור בבוטיק של ז'יבנשי זה לא בדיוק מתכון לבריאות הנפש. מישהו מופתע?

11.7.10

שלוליות רקיע

[המגפיים בשאנל הוט-קוטור, סתיו 2010 | The Starry Night, ואן גוך, 1889]

9.7.10

שישי שמח

[מריאל המינגוויי, וודי אלן, 1979]

8.7.10

תותית

[Seventeen, גיליון יוני (?) 1949 (!)]

6.7.10

שמפניית סופרנובה

כל מה שצריך להגיד על האדיטוריאל הזה נמצא בארבע שורות קצרצרות של נתונים יבשים. נתחיל, אם כן -

שנה: 1992
צלם: מריו טסטינו
דוגמנית: נעמי קמפבל
סטיילינג: קארין רויטפלד

אם חושבים על זה, מדובר בארבע שורות שהן פואמה. פאקינג פואמה. עם כל שורה מועצמת ההתרגשות (והרי כשמתחילים עם שורה כמו "שנה: 1992" - כבר מדובר בנקודה שקשה להתעלות מעליה), כל שם משלים את זה שלצידו (איך קראו לסרט המטופש ההוא? "משפחת סופר-על"), ואף גורם לחברו לזהור ביתר-שאת (אולי זו חלק מהסיבה שסדרת התמונות הזו היא השיא הדפיניטיבי של הגוש הזוהר המתקרא נעמי קמפבל), וכל זה עוד בלי שדיברנו על השמות שמופיעים כאן באותיות הקטנות (מלבד פראדה וז'יל סנדר, נרשמת נוכחות בולטת של מר פאקו ראבאן, הו כן). המכה הניצחת הסופית מגיעה, כמובן, בדמותה של ה-Big R.

אין לפואמה הזו כותב. זהו שיר שיצר עבורנו הקוסמוס, כפרה עליו.