30.11.09

פספורט

הממ. לא שאני לגמרי סגורה על איפה משיגים פופקורן לגרפלדי, אבל זה עדיין נראה לי כמו חטיף נחמד לנשנוש מול זה - כתבה שלי שהתפרסמה היום בוואלה! אופנה. זו הכתבה השנייה שאני מפרסמת שם: בראשונה, שצצה בשבוע שעבר, סגדתי לאופנה סקנדינבית (כרגיל). בעתיד הנראה לעין כנראה שאמשיך לצוץ בוואלה! אופנה מפעם לפעם, אבל כיוון שיש לי רצון עז לשמר את ג'וש כיבשת נפרדת, אני לא חושבת שאקשר בבלוג לכתבות הבאות שיתפרסמו (אני כן אעשה זאת דרך הפייסבוק וחשבון הטוויטר שלי, אם אנחנו כבר בקטע של הצהרת כוונות ושקיפות מלאה). בשורה אחת אני רק אגיד שיש עניינים שמסקרנים אותי גם בלי להיות כוס-התה המדויקת שלי, ונראה לי שזו בערך המשבצת שאני הולכת לחקור בכתבות האקס-טריטוריאליות לג'וש. בטריטוריה הביתית שלי כאן אני הולכת להמשיך לשתות את התה (טוב, ההפוך) שלי בדיוק כמו שאני רגילה ואוהבת (לא בסדר הזה), ואם אפשר - ללוות כל העניין בפופקורן מֵייד אִין שאנל.

עדכון: כיוון שאני קונטרול פריק שמתקשה במסגרות, אני מצרפת כאן את הגרסה המלאה של הטקסט שפורסם אתמול בוואלה! - בלעדית ואקסקלוסיבית לג'וש (המון גופי תקשורת נלחמו על זה, אבל הוא זכה במכרז. הכל פרוטקציה במדינה הזו). זה לא שונה באופן מהותי מהפרסום באתר, אבל כאמור, קונטרול פריק. אני מזהירה מראש שזה ארוך, בלי תמונות, וכולל ציטוט מהמניפסט הדאדאיסטי. שלא תגידו שלא אמרתי.

הרפתקאות ננסי דרו #237 - תעלומת הקאפקייקלאץ' המסתורי

[צילום: ג'סיקה קרייג מרטין לווג רוסיה, גיליון דצמבר 09']

29.11.09

פוזיטיביזם, אנטי-פוזיטיביזם, איזם

הפקה יפה-יפה שצילם מרקוס אולסון לגיליון החורף - נו, ברור שהחורף, כשמדובר במוּד כזה - של מגזין Tush (כן ט', יש גם מגזין כזה! את אימפריה לכל דבר). נדמה לי שבתמונה הראשונה מדובר בקולקציית הסתיו ההיא של מיו-מיו. אם זה כך, אז א. הקולקציה הזו מככבת בטירוף באדיטוריאלז של העונה הנוכחית; ב. כל כך בצדק. חוצמזה, התמונה השלישית מזכירה לי כ-10 סרטים שונים בעת ובעונה אחת, ואין לי מושג בהיר לגבי אפילו אחד מהם. עם זאת, נראה לי הימור יחסית בטוח לטעון שלפחות כ-20% הם של אלמודובר.

ותדאגי לנו גם לצלוחית קיטש, בסדר? הרופא שלי אמר שגם זה מותר לפעמים

[הפליקר הזה]

27.11.09

שישי שמח

[צילום: אנאבל מהראן]

יש למצוא את הסוס הנכון. זה לא הופך את הכל לפיקניק, אבל משם זה כבר בהחלט סיפור אחר.

25.11.09

סמובר וסודה


"ולנטינו: הקיסר האחרון". תראו את הסרט הזה.

באמת תראו.

בחיי שהייתי מקשרת לטורנט או לכל אמצעי צפייה בלתי חוקי כדי להקל על ההשגה שלו, אבל בגלל שלא מצאתי קובץ של כתוביות (ואלא אם כן אתם דוברים איטלקית וצרפתית שוטף, צריך לסרט הזה כתוביות), אז זו לא באמת אופציה. אבל יש אותו באוזן. אז תלכו ותשיגו עותק, מהאוזן או מאיפה שלא יהיה, ותצפו בזה.

זה לא שיש לי רשימה מוכנה מראש של "מעצבים אהובים" - אבל גם אם היתה, ולנטינו לא היה חלק ממנה. זה לא משנה. זה סרט על רעיונות, לא על שמלות.

כלומר, יש בו שמלות.

ממש הרבה שמלות.

הרבה מאוד מהן משתייכות לסוג שמספק חומר לחלומות בהקיץ זמן רב, רב מאוד, אחרי מבט קצר בהן.

מה המתכון של ולנטינו ליצירת חלומות? ובכן: ולנטינו יודע מה שנשים רוצות.

הן רוצות להיות יפות.

זה נכון.

אבל זה גם לא כל כך פשוט.

כלומר, זה כן - וזה חלק מהגאוניות של המשפט הזה, ומהדרך שבה הוא נאמר (על ידי מעצב קוטור שמגלגל את המשפט על הלשון במבטא איטלקי, רך וחתולי). אבל זה גם לא. היופי שוולנטינו מדבר עליו, היופי שוולנטינו שייך אליו, היופי שוולנטינו מייצג אותו הוא יופי קלאסי, אבל לאו דווקא קלאסי במובן החיובי של המילה. נדמה לי שבכל קלאסיקה אמיתית חייב להיות יסוד חתרני, או לאו דווקא חתרני - אבל בכל זאת, מעין אצבע שמושטת מ"שם" ל"כאן", מגע שממזג את העל-זמניות עם שנייה אחת ויחידה - כי אחרת, מה עוזרת לי הקלאסיקה אם היא משייטת לה אי שם ברקיע הרחוק מעליי, עושה קולות רציניים ופילהרמוניים של "אווווּ, קלאסיקה"? איך היא יכולה להיות קשורה לחיים שלי? אני לא בטוחה שהיא ראויה באמת להיקרא קלאסיקה, אם אלו הקולות היחידים שהיא מפיקה.

כל זה לא אומר שהיופי שוולנטינו מפיק, מייצר, חי - הוא לא יפה. הו לא. הוא יפהפה. אבל הוא יפהפה כמו קריסטל נדיר, שהצריך עשורים שלמים של ליטוש, שמונח בקופסה עתיקה שכמוה אין עוד בעולם כולו, שמונחת בתורה על כן מצופה צדפות מהים הארקטי (נכון, אין צדפות בים הארקטי. But you catch my drift), שמונח בתורו בתוך החדר השמור ביותר בגלריית אופיצי. מה כל זה אומר? שלא ברור אם יש חיים לחפץ שטמון וקשור בכל כך הרבה שכבות. והשאלה הזו, אם יופי יפהפה מהסוג הזה יכול לחיות ולהתקיים בעולם הזה, היא השאלה שהסרט שואל - וגם עונה עליה בצורה כנה, מכמירת לב ושאינה משתמעת לשתי פנים: לא.

בהרבה מובנים, כל הסרט הזה הוא פרידה אחת ארוכה, מתמשכת, וכמובן - יפהפייה - מהקריסטל הנדיר הזה, וליתר דיוק: מאפשרות הקיום של הקריסטל הנדיר הזה.

זה לא מדכא כמו שזה נשמע. למעשה, על אף שברור שיהיה מי שהתשובה הזו תדכא אותו, זה ההיפך הגמור בעיניי ממה שהסרט עושה ואומר.

כיוון שהפרידה הזו היא גם שחרור. שחרור במובן העמוק של המילה, שיכול לחצוב שביל אל היכרות עם קלאסיקה אמיתית של זמננו, של עכשיו, שתהיה הקלאסיקה שלנו - שלא נצטרך לחוש אשמה נוראה על חוסר ההיכרות, והבורות, והסטנדרטים הנחותים, ואי ההתאמה. מגיע לנו יותר. פאק, מגיע לנו הכי הרבה. למה מה קרה? החיים נגמרו אחרי רפאל? אחרי טיציאן היתה דממה גדולה, ותוהו ובוהו וחושך על פני תהום? תקנו אותי אם אני טועה, אבל לא הגיח שם מתישהו איזה טרנר, איזה בייקון, איזה וורהול, איזה בואי, איזה מרפי?

הגיח, הגיח.

אפשר להציב מודל חדש, מתאים, מופלא, קלאסי. אם ניגע במה שבאמת חשוב לנו, ולא במה שאנחנו מקווים שהאחרים יחשבו שהוא חשוב ונכון. זה יכול לקרות.

וזה לא מקרי, העובדה שישנו היום מאסטר שאליו נשואות העיניים, שיודע מה נשים רוצות. זה לא מקרי שחי היום אחד, אלבר אלבז שמו, שכל משפט שיוצא לו מהפה נשמע כמו פסוק - ככה זה עם מנסחי אסטתיקה. וזה לא מקרי שהתשובה של אלבר אלבז לשאלה "מה נשים רוצות" היא אותה תשובה של מאסטר העולם הישן - כן, הן רוצות להיות יפות - כי ככה זה עם קלאסיקות אמיתיות, הן נותרות חקוקות ונוגעות בעוברים ושבים על פני הנצח. או משהו כזה. ובמשפט אחד אחרון שייגע בסיפור שלא ממש שייך לכאן, כלומר הסיפור של העכשיו - ולא של העבר, שנחגג ב"ולנטינו: הקיסר האחרון" - בלחישה החלטית יש להצהיר שהתשובה של אלבז היא שלנו. היא שייכת אלינו. היא מדברת אלינו. היופי שאלבז מדבר עליו (וזה כבר ממש רק רמז, לא משפט) הוא יופי שאותו רואה אישה כשהיא מביטה על עצמה בעיניה שלה, ולא דרך זוג עיניים זרות לה, חיצוניות לה.

ועם בשורה כזו, אפשר לנופף לשלום - בכסיות המשי המשובחות ביותר שישנן בנמצא - ולהיפרד בדמעות חמות מהקריסטל הנוצץ, שלעולם לא היה ולא יהיה שלנו. הוא הותיר בנו חותם שלא יימחה, ועכשיו - צועד אל השקיעה המופתית שלו, יפה עד כאב.

אבל אל תתעצבו לזמן רב מדי. גם לנו תהיה שקיעה משלנו.
[פריים מתוך "ולנטינו: הקיסר האחרון" - הקוטורייר האחרון צועד על הסט של תצוגת אביב 2006, קולקציית ההוט-קוטור הלפני-אחרונה שלו || יוחאי מטוס - "טלפתיה 2", מתוך הסדרה "שקיעה", 2008]

פלדמן-רובינס

1. דובון עם שיער פלאף בן-גוריוני וחליפה (טוב, מפית). צילום - ברוס וובר; 2. אם בכל בית היתה מנורה כזו, העולם היה נראה אחרת (מהפליקר הזה); 3. הצעה בלתי מגונה בעליל (לוליטה); 4. פסל של The Glue Society (ותודה ליותם הדר על תיקון הטעות שהופיעה כאן קודם), על חוף באוסטרליה (ברור); 5. האוטו-גלידה הכי מגניב בעולם נכון לשנת 2009 (התמונה מכאן). השם: Coolhaus, על שם לא אחר מארכיטקט העל רם קולהאס (שמוכר, בין השאר, משיתוף הפעולה הצמוד שלו עם מיוצ'ה פראדה. הגרסוניירים בעלי העין החדה הרחיבו כאן על אחת מהתחנות האחרונות של השת"פ המרתק הזה, וחוץ מזה מומלץ סתם לקפוץ לאתר המשרד ולבהות). הגלידה הקולהאסית היא סוג של מיני-קוקילידה מתוכננת בקפידה, כיאה להשראה הארכיטקטונית שהיא תולדה שלה, וכמו שאפשר לראות - הרכב שבו מניידים את העניינים הוא חתיכת יצירה כשלעצמו (הנה החמוד הזה מעוד זווית). והקצפת? - שהרי ברור שצריך קצפת לדיון כזה - השמות של הטעמים המוצעים, שקשורים קשר הדוק לאבות הארכיטקטורה המודרנית. כדור (כלומר, קובייה) של Frank Berry House, גבירתי? ומה עם Mies Vanilla Rohe בשביל האדון?
[הערה אחרונה לסיום: המפית - אכילה גם היא. איים *סו* נוט קידינג]

24.11.09

קראפטוורק

לוקרים ניאוניים? תאי ארכיון בוורוד וסגול? לא, זה קטע הר-בה יותר מגניב: זו המכונה האוטומטית שהקים מגזין אינטרוויו בשיתוף עם מוזיאון מונדריאן, לקראת תערוכת הענק Miami Art Basel. ואם המכונה היא יוזמה של אינטרוויו - מגזין שהוא במקור יוזמה של אנדי וורהול - אפשר להיות בטוחים שמדובר במסיבה. במקום, נניח, פחית דיאט קולה - המכונה תספק הדפס של וורהול, חובב פחיות כשלעצמו. במקום, אממ, טעמי - אספקת גלידות בן & ג'ריס לשנה שלמה. נכון, זה לא שההדפס (הם בחרו להציע את זה ששיבצתי פה) נמכר ב-4.50 ש"ח (ככה עולה פחית דיאט קולה? כבר הדחקתי כל זיכרון ממסדרונות האוניברסיטה) אלא במחיר יחסית הגיוני לשוק - אבל עדיין, זו כנראה הדרך הכי מגניבה לרכוש דבר כזה (ואם חושבים על זה, גם יותר מהולמת, לאור האווירה הוורהולית הקיצונית).

עכשיו, האמת צריכה להיאמר - יש בערך 40 מוצרים שונים במכונה האוטומטית, ורובם הגדול רחוק מלרגש. יש נעליים די כעורות של ונה קאווה (הלגמרי בסדר בימים כתיקונם), חולצה סתמית באיור עוד יותר סתמי של ז'יל סנדר, וגם גופייה מטופשת של דולצ'ה וגבאנה. אבל לצד אלה, לא חסרים Perks מטורפים למדי: חוץ מוורהול והגלידות המובטחות, ישנן מהדורות מיוחדות לאספנים של אינטרוויו מ-1973 (על השער: ביאנקה ג'אגר) ומ-1990 (בכיכוב מדונה), וגם סיור חנויות וינטאג' בניו יורק עם מאסטרית השופינג פאביולה בראקאסה (שכותבת לעיתים עבור המגזין). אבל אין כל ספק שמכל הממתקים שבמכונה, את העוגה לוקח ההדפס הזה:
[איי נואו. קרייזי. הנה הוא מציץ במיקום שאנחנו רגילים לראותו, בית משפחת ואן-דר וודסן. ומה שאולי יותר חשוב, הנה הסיפור מאחורי היצירה שההדפס הזה הוא חלק ממנה\לקוח ממנה. זה הטריד את מנוחתי המון זמן]

רטרופרספקט

ממשיכה עם העניין הזה של היזכרות בהפקות-עבר אהובות. זו נלקחה מגיליון ספטמבר 2007 של Lula, וצילמה אותה סנדרה פריי. התמונה הראשונה, על שילוב המארני-רפטו-שיכון באוהאוסי, ממיסה אותי כל פעם מחדש. סירייסלי, *כל* פעם.

23.11.09

מונה זילברשטיינז

לארה סטון לגיליון דצמבר 09' של i-D (צילום: אלסדייר מק'לילן) || בריג'יט בארדו לגיליון אפריל 64' של Film (שווה להציץ גם לשער הזה של BB - הדהוד נוסף לצילום של לארה, אם כי פחות פיצוצי) || טרק נהדר (שהוא גם קליפ מגה-הזייתי שביים סרז' גיינסבורג ב-67').

22.11.09

קריית-גת צפון

מצטערת, זה מטופש, אני יודעת, אבל הגנים הפרובינציאליים שלי פשוט נכנסים לפעולה כשהם מאתרים את קלואי סביני מתחבקת עם בחור שעל הטי-שירט שלו מופיעה שפת הקודש. והחבר'ה עוד מצולמים על ידי הקוברה-סנייק, נו לֶס (נכון, לעשות מהקוברה-סנייק עניין זה הכי 2007. ובכל זאת). אם אני עוזבת לרגע את ההתלהבות הפריפריאלית, אני יכולה לקבוע די בוודאות שאנסמבל המיו-מיו של סביני כאן הוא הרבה פחות מוצלח מזה שהיא לבשה איזה יום-יומיים לפני כן - למרות ששניהם לקוחים מתצוגת סתיו 09' הפאקינג מעולה של הלייבל (הוכחות נוספות להצטיינות הקולקציה אפשר למצוא כאן וכאן). אבל נו, מה לעשות, ברגע שאני מסתכלת שוב בכתובת בעברית יכולות השיפוט שלי מתעמעמות. אני גם לא יכולה שלא להיזכר בשלהי הניינטיז, עת ברט אנדרסון מסווייד לבש בארצות הנכר חולצת קוקה קולה ישראלית למהדרין, ואנשים כאן השתגעו מזה (ואולי, כמו במקרים רבים אחרים, כדאי שאדבר בשם עצמי).

רגע

[דאול קים למגזין #2 Lurve, צילום: ססיל בורטולטי. ההפקה המלאה ושוברת הלב לאור הנסיבות כאן]

לקח לי קצת זמן להגיב לזה, כי ממש לא ידעתי איך. דאול קים, אחת הדוגמניות הייחודיות בעולם - בהרבה יותר מאספקט אחד - התאבדה לפני שלושה ימים. היא היתה בת 20. למרות הזמן שעבר, אין לי באמת מושג איך להתייחס לזה, אני רק יודעת שהרגיש לי מוזר לא להגיד על זה אף מילה, בעיקר לאור זה שהיא כבר הופיעה כאן לא פעם. בכל מקרה, בגלל הדיסאוריינטציה שלי אני מפנה אתכם לבחור פה, שנדמה לי שהצליח להיפרד ממנה בצורה הרבה יותר קוהרנטית ממני. אני רק אגיד שהתמונה הספציפית והמרגשת שכאן למעלה חיכתה כבר מתחילת החודש להשתבץ אצל ג'וש היכנשהו, וזה נורא עצוב שזו הדרך שבה זה קרה בסופו של דבר. נורא נורא עצוב.

21.11.09

אגף שימור עירוני

1. ניו-יורקיות חמודות במסיבת פיג'מות (מקור - ריפיינרי 29); 2. האגדה; 3. דרך לא רעה בכלל לשחזר את האגדה - לא רק שהמחיר מסתכם ב-$14, הם החליטו לקרוא לזה Holly Gonightly. הו.

לייזה ג'וניור

[צילום: פיטר לינדברג לגיליון דצמבר של הארפר'ז באזאר]

מה שהולך בתמונה האמצעית אולי מזכיר מאוד את הכתר הישועי מבית ז'יבנשי, אבל מדובר ביצירה של הכובען (הלגמרי) מטורף סטיבן ג'ונס. ועוד בעניין התמונה הזו: ככל הנראה היא הופיעה לי בחלום אתמול מספר פעמים. בתכל'ס, נראה לי שלא יכול להיות אחרת.

20.11.09

שישי שמח

[צילום: בוב ווילובי]

19.11.09

סיפורים מהקופסה

[הלמוט ניוטון, מתוך סדרת 'בלומארין' (1999-1993) || אשטוון לאבדלי, 2009]

שלושת הטנורים

[ניינטיז קייט, דפ ג'וני, מאסטר איגי. מקור - לא ברור]

18.11.09

גרררר

[כפפות הארדקור, כפפות שלא יודעות מה זה הארדקור. מכאן ומכאן]

17.11.09

כותב מרקס לאביו היינריך: "אני יודע שאתה מאוכזב מעיסוקי המופשט, אך דע לך שכוונתי להוריד את הפילוסופיה לפני הארץ"

למעלה: המגה-סטייליסטית קמיל בידו-וודינגטון (שכבשה לבבות אצל ג'וש כבר בימיו הראשונים), לפני התצוגה של לואי ויטון בשבוע האופנה האחרון בפריז. כמובן שהיא מצוידת בנעליים הנחשקות של העונה, עקבי ה-Chloe שגם שלי וגם רויטל כבר ערגו אליהם בפומבי, ובצדק (צילום: מיסטר ניוטון) || למטה: מתוך הפקה ל-Elle האמריקאי, גיליון דצמבר (צילום: (Horst Diekgerdes. עכשיו, נחשו מי הסטייליסטית האחראית על האדיטוריאל? זהו, בדיוק. אני מאוד אוהבת את העניין הזה של סנדלרים שממש לא הולכים לא יחפים, של טול קורה מבין עיניך ואיך שהמשפט הזה לא הולך. ז'תומרת, הבחורה מאמינה בפרופורציות כלשהן; בנפחים, צלליות וצבעים מסוימים - ומה שהיא מיישמת בהפקות שלה קשור ביותר ממובן אחד למה שהיא בוחרת בפרקסיס של החיים שלה. הקשר הזה בין אג'נדה מוצהרת וחיי היומיום לא חייב להתקיים כל הזמן - בעצם, כשהוא מתקיים כל הזמן אז אני מניחה שאי אפשר להימנע מתחושה לא נעימה של מאמץ ומאולצות כללית - אבל כשזה בנגיעות כאלה, זה מה זה קול בעיניי. בעיקר כשהפרקסיס שלך כולל תיק שחמחם עוצר נשימה (אבל זה כבר, אולי, עניין אחר).

16.11.09

ריתמיקה

[?, קייטלין קווייט, יוחאי מטוס - Paper Works, מהפליקר הזה, גאראנס דורה מצלמת מסר סמוי]

15.11.09

לא בתמונה: דייוויד קרוננברג

טריו תמונות נהדר, בעיניי, מתוך הפקה ב-Dazed & Confused האחרון. לא ברור לי אם זה שילוב הטקסטורות, פלטת הצבעים, או רכיב סודי אחר שאני לא מצליחה לשים אליו אצבע, אבל אני לא מפקפקת בהתאהבות. לפחות לא במקרה הזה. [צילום: Kacper Kasprzyk]