9.11.12

שישי שמח

[ברישניקוב ואומה תו'רמן; צילום - ארתור אלגור לספרון "The Swan Prince", שנת 1987]

26.10.12

שישי שמח

[מקס אבדיאן ל-Flare, גיליון ספטמבר 2012]

19.10.12

שישי שמח

[פראן לייבוביץ על שער Acne Paper החדש, שיוצא תחת התמה "מנהטן"; צילום - בריג'יט לקומב]

13.10.12

Sat 10:30 AM

[ריצ'רד קרן ל-Vice]

12.10.12

5.10.12

שישי שמח

[צילום: קמיע סמית]

2.10.12

דוווּד

הטוויט המטורף הזה מבית היוצר של הדי סלימאן הוא רק עוד הוכחה לכך שפריז בלהבות - ולא מהסיבות הנכונות.

[אגב, אם כבר - בגלל הטקסט של ל. שופן קלטתי היום שהמהלך של שינוי הלוגו הוא ממש לא החלטת הלווטיקה נואלת, אלא שיבה ללוגו הראשוני של המותג, שאותו כלל לא הכרתי. גם בפאנל החי של ShowStudio היתה מי שדיברה על כך ש"הצרפתים גם ככה אף פעם לא השתמשו ב'איב', אלא בשם המשפחה בלבד" - כביכול, עוד ראיה לפתרון האלגנטי של הפליק-פלאק הוויזואלי וקיצור השם הרשמי. איכשהו, למרות הנתונים האלה, ואולי בגללם ובגלל דברי הנאצה שצפו כעת, הוואקום רק נדמה כמאיים אף יותר).

1.10.12

איזמל, בבקשה

זה ממש, ממש מוזר לראות בסטייל.קום את הכותרת Saint Lauren בלי התחילית שאמורה להגיע לפניה. כאבי פאנטום? קרוב, אבל לא בדיוק. כי הישות המשונה הזו לא נושאת תחושה של מהות מקורית ש"חתכו לה", אלא מין יציר חדש, חסר היסטוריה ופשר. כלומר, בתכל'ס, בדיוק מה שאליו התכוון המשורר - במקרה הזה, הדי סלימאן בתפקיד הבמאי שהחליט על ה-Cut.

אבל הדי, דוּד, אני מצטערת, זה לא קורה. מבינה שניסית לכוון פה לפתרון אינטליגנטי, מינימליסטי, קר וגאוני, שיפתח פרק חדש בלי לשמוט את קו הסיפור עד כה. אבל חביבי, כשמחליטים לנווט ספינת חלל, נראה שאין יותר מדי קיצורי דרך. ואני באמת, באמת האחרונה שאפשר להאשים אותה בטהרנות - זה לא זה, אלה פשוט האישונים שמתכווצים מאליהם ברפלקס בלתי נשלט. זהו מהלך מקביל באופן מושלם לעמידה מול הלוגו הכי יפה שהצמיחה המאה ה-20, ומחיקה שלו לטובת הלווטיקה - כמובן שהלווטיקה, כי איך יכולת אחרת. המינימום שבמינימום, נכון? גאוני, לגמרי. איפסת את המערכות כך שאף אחד לא יוכל לבוא אליך בטענות.

אז הכל קול. אין לי טענות. טענות אפשר להשמיע כנגד או בעד משהו, ואני - אני לא רואה כאן שום דבר.

29.9.12

אנשים בתוך החול*

[*מתוך "Jib", מילים - יעל בירנבאום, לחן - איתי שני]

שבוע האופנה של פריז נמצא כרגע בדיוק בנקודת האמצע שלו, ועד כה בכל בית אופנה שעצם הגיית שמו מחייב נפנוף לשם הרגעת הסומק בלחיים - בראש ובראשונה, לנווין ובלנסיאגה - המעצבים הפכו חייתיים יותר, מחודדים יותר. אכזריים יותר, נדמה לי. מה שנקרא, המציאות מחייבת. מחייבת אותם להפוך את היצירות לנחשקות-מיידית, Covetable ב-C גדולה, כאלה שתרצי, עכשיו, מיד, בלי לחשוב או להגות בכך יותר מדי.

אני לא אומרת שזו שטחיוּת, בהכרח. אני לא אומרת שבלנסיאגה לא היתה תצוגה נפלאה (הו, היא היתה נפלאה). אני חושבת שרק יחידי סגולה - באשכרה יחידים, כאלה שהתואר הזה באמת ראוי להם - יכולים להגיע לדרגות כאלה של חידוד מסר, של זיקוק.

אבל בהתחשב ב"דיבור" הזה שנוצר בימים האחרונים - "התצוגות בפריז עד כה הגבירו את ווליום הסקס על המסלולים" - נדמה לי שיש כאן בלבול קלאסי של שתי קטגוריות: סקס/כסף. אין כאן ליבידו משום סוג - אולי כזה שיש לרובוטים, אני לא יודעת (ולפתע זה לא נראה כזה מקרי שהתצוגה הלפני האחרונה של גסקייה לבלנסיאגה הציגה רובוטיות משרדיות המאיישות תאגיד עתידני). כאן, חביבתי, לא גונחים: את תצרכי, הו, כמה שתצרכי, אבל לא תוציאי אפילו צריחת עונג אחת קטנה.

זו גם הסיבה שכל ה"דיבור" הזה על ה"קרב" בין ראף סימונס בדיור להדי סלימאן באיב סאן לורן בכלל לא נשמע לי כמו דיבור, ובטח לא כמו שיחה שבא לי במיוחד להאזין לה. אני לא יכולה להתנער מהתחושה שאלה שני אנשים מוכשרים באופן קיצוני שהנעליים של אכסניות מותגי הענק האלה - אוניות - ספינות חלל - הן, נו, לא בדיוק "קטנות" עליהם, אבל באיזשהו אופן פשוט מסרבות להתאים. כן, בדיוק כמו נעלי העקב המרהיבות והרעועות בתצוגה של דיור אמש, שתיפקדו כתזכורת מחממת לב לטעויות אנוש, אם יש עדיין איזשהו אנוש out there.

וכנראה שיש. כלומר, אני לא בטוחה בזה, אבל אני בטוחה שכדאי לי להמשיך להאמין בזה. הממשק החדש של בלוגר אמנם מעיק לי על הנשמה (מישהו הצליח להתקין חזרה את הישן? אם כן, נא חילקו תובנות בתגובות), והשכנים לא מפסיקים לכעוס אחד על השני, והאפרסקים מהונדסים ומשוללי טעם, וכולם מסאבלטים את עצמם לדעת בניסיון לצאת איכשהו מהתסבוכת חסרת התקווה - רק כדי לגלות, או להמשיך להדחיק, את העובדה שכאן, ממש כאן, מסתובבים כרגע האנשים החיים ביותר על הפלנטה.

אז נכון, במבט ראשון כולנו נראים משעממים ומשועממים עד זרא.

גם במבט שני.

ושלישי, ורביעי.

אבל - וזה ממש לא אבל גדול או פוטנטי במיוחד - יכול להיות שמבט עשירי יגלה משהו אחר. טיפונת אחר.

אני לא ממש סגורה על זה, אבל כיוון שברור לי שגם המבט המאה על שמלה עוצרת נשימה שמהדסת על המסלול של דיור לא יוכל להצית דבר - אני אבחר לקחת את הסיכוי.

28.9.12

שישי שמח

[יצירה של ניקולס גסקייה מרקדת על המסלול של בלנסיאגה לעונת אביב 2013, אמש בפריז. צילום: Evan Sung לווג]

21.9.12

שישי שמח

[לונדוניזם אחרון נכון לכרגע באדיבות התצוגה של ארדם השבוע, קולקציית אביב 2013]

20.9.12

תני לי שלאגר

[טיירון לבון לווג בריטניה, אוקטובר 2012]

נחתום את שבוע האופנה הלונדוני בהפקה שכותרתה לונדונית לעילא, ובשאלה המתלווה לה: האם זו הכותרת המעולה ביותר לאדיטוריאל בתשע"ב כולה? המממ. עד שתתקבל תשובה, נתרכז בתמונה #2, ובה יצירת הוט קוטור מתמזגת עם אייפון, סניקרס ולק תכלכל. מאוד תשע"ג מצידה.

18.9.12

דומו אריגאטו מיס רובוטו

[כריסטופר קיין, אביב 2013]

אז יש את הסצינה הזו ב-The Wall של פינק פלויד (כן! כתבתי את המשפט התיכוניסטי הזה ואני לא מתביישת. כלומר, אני מתביישת אבל אתגבר), בה בני אנוש מובלים לפומפייה מאיימת, נטחנים, ויוצאים מצידה השני כרצועות בשר קצוץ.

מסלולי התצוגות בשבועות האופנה הנוכחיים של ניו יורק ולונדון מאכלסים בגדים קצוצים: חתוכים, זוויתיים, לייזריים, סניטריים בדיוק הבוהק שלהם. רצועות נכרכות, בדים מתקדמים, הדפסים מתישי אישונים, תפרים בלתי נראים יוצרים מעטפות-גוף הרמטיות. זה לא מינימליזם, זה מכניזם* - ולמרבה הפלא, היות הרוב המוחלט של עבודת הקיצוץ החללית הזו תוצאה של עבודת יד אנושית ולא של תהליך ממוחשב כלשהו רק הופכת את העסק למבהיל עוד יותר.

דונט גט מי רונג - עם הידע הזעיר שלי בתולדות/היסטוריית האופנה, אני ממש לא מציעה איזו חלופה "כמו-של-פעם", "סוערת", "אותנטית", "אינדיבידואלית" (תיאור כזה בעיקר גורם לי לדמיין שמלות פלמנקו אוריינטליסטיות צועדות בשורה על המסלול. ברר). אני רק יודעת שדרוש פלא כמו כריסטופר קיין כדי לייצר קול יחיד שמשווע לדבר ולתקשר עם מה שמחוץ לו - הד עמום שמתפענח דרך מסך יצירות גומי סינתטיות ומרחפות באמצעות מסקינטייפ שחור, אלים, זועק.

17.9.12

כן ועוד

[ג'ונתן סונדרס, אביב 2013]

15.9.12

גזרת הגליץ'

[פרואנזה סקולר, אביב 2013]

"To hear them invoke the word 'randomness' as their spring message during a preview earlier this week was to know they had something very specific in mind. Indeed, 'the Internet, the images you’re bombarded with and the collage of information that you get every day', was how Hernandez defined it" (WWD)

פאק. אנטרופיה על המסלול - האם זו קולקציית האסתטיקה החדשה הראשונה בעולם?