כישורי חיים

[מטיאס מקגראת' ל-Elle בריטניה, יולי 2010]

היום, ואת זה אני יודעת בעיקר מעדכוני הפייסבוק של שלל בני הדודים הפצפונים שאני מתחזקת בגאווה, היה היום הראשון של החופש הגדול (לא סופרת ילדי יסודי. אף אחד לא סופר אותם). אני חושבת שזה תירוץ לא רע בשביל לשבץ כרגע את ההפקה הזו, שזועקת Schoolgirl מכל סנטימטר. בטוח שיש מי שיגיד שבשביל תירוץ אמיתי הייתי צריכה לחכות לאחד בספטמבר, כשילדי בצפר נכנסים לפעולה ולא פוסקים ממנה, אבל לזה אני יכולה לענות בשני סעיפים:

א. זה 'עולם האופנה', או איך שלא נהוג לכנות אותו. הוא תמיד ינוע בקצב של כמה חודשים קדימה (אם לא יותר, אוף) בפער מהעולם הנורמלי. דאט'ס ג'אסט דה וויי איט איז.

ב. כמו בפוסט ההוא של ההפקה בהארפר'ז באזאר, כשהיה מי שתהה "איך אפשר להסתכל בחום הזה על בגדים מקולקציות הסתיו?", אענה כמו שעניתי שם, אבל במילים קצת אחרות: אלו דברים יפים. יפהפיים. אסתטיים. ואסתטיקה לא אמורה תמיד ללטף, להתאים, להיות קטליזטור להנאה. זה ככל הנראה אידיוטי שאני כותבת את זה בהקשר הזה - מי ישמע, אפשר לחשוב עד כמה מאתגר, עד כמה מטריד זה להסתכל בתמונות של מחלצות מהממות מונחות על בחורה מהממת, שאלו בתכל'ס המושאים שמוצגים פה - ועדיין. עדיין.

לא צריך תמיד לרצות לקבל את הסחורה שתתחלק בול בגרון - צריך לעשות את המאמץ המסוים, לרצות ללכת לקראת המושא, להתכוון ולהתכוונן אליו, להיות מוכנים לדיאלוג איתו ולחשוק בדיאלוג הזה.

לא להיות מפונקים.

ואז אפשר לקחת ללב את סוודר הפראדה הוורוד (שהיה נקודת ציון גם באותה ההפקה בהארפר'ז, אם כי שם הופיע בגוון פסטלי אחר), לראות בזוּם את הקפלים המדויקים בסווצ'רט האפרפר (של Asos! הכי באווירת נגישות), ולהעניק את הכבוד הראוי לגוון הקורל המרגש של הג'אמפר מבית A.P.C. כי אז כבר מגיע לנו.