הלוקים ממש יפים, אבל נורא קשה לי עם המבטים המזוגגים-המתים של הדוגמנית. מעבר לזה שכבר נמאס לי בכללי לראות דוגמניות שמציגות עצמן כך (חסרות הבעה), בקושי מתקיים קשר בין שתיהן, כך שהילדה מתפקדת על תקן קישוט. אין שום דבר בפנים של הדוגמנית שמעיד שיש עוד אדם מסביבה. פשוט סט עצוב.
וזה עומד בניגוד מוחלט לפריימים החיים והנושמים והאנושיים של קופולה.
לא נראה לי שהילדה קישוט. אם כבר להיפך. החיוניות של הילדה לעומת המוות בעיניים של הדוגמנית גורמת לזה להראות, לפחות בחלק מהפריימים, כאילו היא משחקת בבובה מגודלת. כך או כך, הפקה מהפנטת, לטוב ולרע.
4ME - אני מניחה שאם הייתי מחשיבה את זה כ'אמנות' אולי זה היה מפריע לי יותר, באמת. אני לא חושבת שזו בדיוק הזווית שלי. שרון - יש מצב! :) בוילר - ושוב. ושוב Moohykan - אני יכולה להבין למה את מתכוונת, והאמיני לי שאני חסידה גדולה של אדיטוריאלז חיים, בקפיטל חי"ת - בעצם, תמחקי את זה: האדיטוריאלז היחידים שאני באמת אוהבת הם אלה שעונים בעיניי על ההגדרה הזו. העניין הוא שיש הרבה דרכים להיות חי, ונראה לי שהאדיטוריאל הזה מדגים את זה טוב. חי פירושו, במובנים רבים, אמיתי - ואני חושבת שזוהי הפקה שעומדת אמת מאחורי היופי שלה. אמת מסוג מסוים ופנטזיונרי, כן, אבל יש לה יסוד חזק של תחושה מסוימת, שאני חושבת שייתכן כי מחוות כמו חיוך או הפגנת קרבה דווקא היו פוגעים בה. ה"תחושה המסוימת" הזו, האמת של ההפקה הזו בעיניי, היא אמת של גלויה - וכוחה בשטיחותה, ביופייה הקלישאי הכמעט מגוחך. במקרה הזה, הבובתיות הממוכנת של הדוגמנית היא לא רק תורמת, אלא חלק חשוב ומשמעותי מן האמת הגלוייתית. בעיניי, אגב, הפריימים של קופולה אינם חיים כלל ועיקר במובן הפשוט של המילה - אני חושבת שגם הם מגוחכים וכוחם במודעות לגיחוך הזה. בסרט השלם, הקשר של מארי אנטואנט לילדיה הוא על גבול המעוות (גם אם הסוף מצייר תמונה קצת אחרת). סצנת הגן אינה חותרת תחת קו המחשבה הזה, היא רק מחזקת אותו: מי זו הילדה הזו, שם עם המלכה? אין ביניהן שום דבר שמרגיש כמו קשר של אמא לילדתה והסביבה המעוצבת רק מדגישה את הריחוק הזה. הכבשה הקטנה נראית כמו בדיחה על מושג החמידות, ובכלל, החלומיוּת של הדשא, הפרחים ושל השמלות המתנפנפות נתונה בהקשר המקורי של הסרט באורה של מערכת היחסים הבעייתית של המלכה עם המלך. "הגן הקסום" שבו היא משתעשעת הוא מקום מפלט מחיים מוזרים ומסובכים, והאילוסטרציה שלו כ'גן עדן' אינה עומדת בפני עצמה, אלא רק מוצבת כסיקוונס הזייתי בלבד. כאמור, המודעות להזיה הזו היא שמצילה את הסיקוונס מלהפוך לבדיחה מטופשת ופלקטית אודות "אמא וילדתה יצאו אל הגן", ויכול להיות שבמובן מסוים המבט הריק של סאשה פיבארובה בווג פריז משרת את אותו סוג של מודעות. שאנ נה - ראי תגובתי הראשונה כאן למעלה אנונימי - לא חשבתי על זה כך, יפה להסתכל על זה בהיפוך של ילדה ובובה מגודלת. אני חושבת שזה מתקשרר במובנים מסוימים עם תגובתי ל-Moohykan. בכל מקרה, תודה.
מיכלי, לקח כמה חודשים להחכים מתשובתך (שלא לדבר על מעבר ל2011!)... אני מבינה שרצו להביע כאן דברים מסוג זה - גלויה, שטיחות, בובתיות - והבעיה שלי היא בדיוק ברצון הזה. אני מרגישה שיש יותר מדי הפקות "גבוהות" שרוצות להביע את הדברים האלה, אפילו באופן בלתי מודע, ופחות את הצדדים האחרים שמרכיבים אישה יפה. XOXO
♥
♥
8 תגובות:
התמונות של הילדה עירומה הוציאו אותי משלוותי גם אם זה בשם האומנות.
הפקה מהממת. האם אסיה זאהם הייתה רפרנס נוסף? :)
ואו ווג פריז מחצו את ליבנו, שוב.
הלוקים ממש יפים, אבל נורא קשה לי עם המבטים המזוגגים-המתים של הדוגמנית.
מעבר לזה שכבר נמאס לי בכללי לראות דוגמניות שמציגות עצמן כך (חסרות הבעה), בקושי מתקיים קשר בין שתיהן, כך שהילדה מתפקדת על תקן קישוט. אין שום דבר בפנים של הדוגמנית שמעיד שיש עוד אדם מסביבה. פשוט סט עצוב.
וזה עומד בניגוד מוחלט לפריימים החיים והנושמים והאנושיים של קופולה.
לא הייתי מוכנה שהילדה שלי תיקח חלק בסט צילומי אופנה על סף הפורנוגרפיה.
לא נראה לי שהילדה קישוט. אם כבר להיפך. החיוניות של הילדה לעומת המוות בעיניים של הדוגמנית גורמת לזה להראות, לפחות בחלק מהפריימים, כאילו היא משחקת בבובה מגודלת. כך או כך, הפקה מהפנטת, לטוב ולרע.
4ME - אני מניחה שאם הייתי מחשיבה את זה כ'אמנות' אולי זה היה מפריע לי יותר, באמת. אני לא חושבת שזו בדיוק הזווית שלי.
שרון - יש מצב! :)
בוילר - ושוב. ושוב
Moohykan - אני יכולה להבין למה את מתכוונת, והאמיני לי שאני חסידה גדולה של אדיטוריאלז חיים, בקפיטל חי"ת - בעצם, תמחקי את זה: האדיטוריאלז היחידים שאני באמת אוהבת הם אלה שעונים בעיניי על ההגדרה הזו. העניין הוא שיש הרבה דרכים להיות חי, ונראה לי שהאדיטוריאל הזה מדגים את זה טוב. חי פירושו, במובנים רבים, אמיתי - ואני חושבת שזוהי הפקה שעומדת אמת מאחורי היופי שלה. אמת מסוג מסוים ופנטזיונרי, כן, אבל יש לה יסוד חזק של תחושה מסוימת, שאני חושבת שייתכן כי מחוות כמו חיוך או הפגנת קרבה דווקא היו פוגעים בה. ה"תחושה המסוימת" הזו, האמת של ההפקה הזו בעיניי, היא אמת של גלויה - וכוחה בשטיחותה, ביופייה הקלישאי הכמעט מגוחך. במקרה הזה, הבובתיות הממוכנת של הדוגמנית היא לא רק תורמת, אלא חלק חשוב ומשמעותי מן האמת הגלוייתית. בעיניי, אגב, הפריימים של קופולה אינם חיים כלל ועיקר במובן הפשוט של המילה - אני חושבת שגם הם מגוחכים וכוחם במודעות לגיחוך הזה. בסרט השלם, הקשר של מארי אנטואנט לילדיה הוא על גבול המעוות (גם אם הסוף מצייר תמונה קצת אחרת). סצנת הגן אינה חותרת תחת קו המחשבה הזה, היא רק מחזקת אותו: מי זו הילדה הזו, שם עם המלכה? אין ביניהן שום דבר שמרגיש כמו קשר של אמא לילדתה והסביבה המעוצבת רק מדגישה את הריחוק הזה. הכבשה הקטנה נראית כמו בדיחה על מושג החמידות, ובכלל, החלומיוּת של הדשא, הפרחים ושל השמלות המתנפנפות נתונה בהקשר המקורי של הסרט באורה של מערכת היחסים הבעייתית של המלכה עם המלך. "הגן הקסום" שבו היא משתעשעת הוא מקום מפלט מחיים מוזרים ומסובכים, והאילוסטרציה שלו כ'גן עדן' אינה עומדת בפני עצמה, אלא רק מוצבת כסיקוונס הזייתי בלבד. כאמור, המודעות להזיה הזו היא שמצילה את הסיקוונס מלהפוך לבדיחה מטופשת ופלקטית אודות "אמא וילדתה יצאו אל הגן", ויכול להיות שבמובן מסוים המבט הריק של סאשה פיבארובה בווג פריז משרת את אותו סוג של מודעות.
שאנ נה - ראי תגובתי הראשונה כאן למעלה
אנונימי - לא חשבתי על זה כך, יפה להסתכל על זה בהיפוך של ילדה ובובה מגודלת. אני חושבת שזה מתקשרר במובנים מסוימים עם תגובתי ל-Moohykan. בכל מקרה, תודה.
מיכלי, לקח כמה חודשים להחכים מתשובתך (שלא לדבר על מעבר ל2011!)...
אני מבינה שרצו להביע כאן דברים מסוג זה - גלויה, שטיחות, בובתיות - והבעיה שלי היא בדיוק ברצון הזה. אני מרגישה שיש יותר מדי הפקות "גבוהות" שרוצות להביע את הדברים האלה, אפילו באופן בלתי מודע, ופחות את הצדדים האחרים שמרכיבים אישה יפה.
XOXO
הוסף רשומת תגובה