אל"ף זו אָ-אופנה

[עבודה של לירון רוס]

מהי האופנה של עיר האוהלים? האם אפשר לתת סימנים אסתטיים בהתרחשות האורבנית הזו?

אם יש כוח אופנתי כלשהו למחאה הזו, זהו הכוח להכיר בפעם הראשונה בחסך, באַין.

ההכרה באַין פירושה ההבנה שאין אופנה בישראל. סליחה, תיקון טעות: אין אופנה ישראלית (יש הבדל בין שתי הקביעות האלה. על כך - תיכף). נדמה לי שלא היתה כאן, בבלוג הזה, אפילו פעם אחת שבה נגעתי בצירוף המילים הזה, מהסיבה הפשוטה שאני חושבת שהוא קבוצה ריקה, ביטוי חסר משמעות. זוהי קבוצה ריקה בדיוק באותו האופן שהמונח 'תרבות ישראלית' הוא קבוצה ריקה. האם פירוש הדבר הוא שמעולם לא התקיימה תרבות בישראל? לא, בהחלט לא, ואפילו ההיפך: הזֵצים של אירועים תרבותיים שהתרחשו כאן אף-על-פי-כן ולמרות-הכל (גיאגיא אסיף כותב על מוסיקה בניינטיז, דורין פרנקפורט לוקחת את חיים לוסקי לצלם את סמדר קילצ'ינסקי באייטיז) היו כה פוטנטיים עד שהיה להם הכוח לגרום לנו להאמין ש"בכל זאת יש בה משהו".

אבל אנחנו לא באייטיז וגם לא בניינטיז, טוטו. ולכן הגיע הזמן להתמודד - וההתמודדות האתית/אסתטית הזו מגולמת היטב בעבודה הגרפית שממוקמת בראש הפוסט הזה. היא לא מוסיפה אף שכבה על המציאות - לא הדפס טי-שירטי מקושקש, לא אפליקציית פרחים גרוטסקית, ואף שורת טקסט מתחכמת שמזהמת את המרחב הרועש-מדי-גם-ככה. היא גם לא מתיימרת להמציא שפה חדשה, מהפכנית במובן המודרניסטי של המילה. היא בסיסית - ופחות מזה.

בסיסית ופחות מזה - האין זו הגדרה לעיר החדשה שהתגבשה לנו מול העיניים, תוך שניות מספר? כמה מעט צריך בשביל ליצור ציוויליזציה בשנת 2011. מה מועטים הם האמצעים הפיזיים שדרושים למטרופולין תוסס. ואם אורבניות היא במידה רבה שם נרדף לתרבות, ואם אופנה היא חלק אינהרנטי מתרבותה של עיר, הרי שאין זה מפתיע שהאופנה של העיר החדשה, עיר האוהלים, היא בסיסית - ופחות ומזה. 'אנשי התחתונים' ברוטשילד אינם לובשים דבר מלבד המצרך הבסיסי ביותר מכיוון שהאופנה/התרבות לא סיפקו להם עד כה כסות אמיתית, משמעותית, להתעטף בה. אכן, האמת היא עירומה - ובפעם הראשונה נדמה לי שאני רואה קבוצה גדולה כל כך של ישראלים שאינה טובעת בהדפסים ובאפליקציות בניסיון נואש לכסות עליה.

אל תבינו אותי לא נכון: בעיר האוהלים אנשים לא מתלבשים 'יפה'. יש תנאים מטריאליים: חום נורא, אחוזי לחות מרקיעי שחקים. המאפיין הצורני הכי בולט של התנאים הוא האבק - המון פאקינג אבק. אבק חום, סתמי, לא חול לבן ואידילי כמו זה שפוברק לצורך אגדת הימים הראשונים של אחוזת בית. אבק מלכלך, שצובע את הכל ואת כולם באותו אנטי-צבע. זו הסיבה שגם אם ישנם בקהל הדפסים ואפליקציות - ובטוח יש, שהרי בתוך עמנו אנו יושבים - בפעם הראשונה אין להם שום נוכחות. האנטי-צבע מצליח להחניק באורח פלא את הווליום הצורם שלהם.

האנטי-צבע הוא אָ-אופנה. זו אינה חזרה רומנטית לימים חלוציים, זו אינה התרפקות על פרא אציל וקמאי. ההיפך - זו הצהרה עתידנית פרוגרסיבית באופן קרוב למפחיד. הסירוב העיקש שלה להיכנע ולקבל צורה ברורה, להתגבש לכדי אמירה אסתטית מדויקת - או לכדי אמירה אתית מדויקת, לצורך העניין - הוא המהלך האמיץ ביותר, התרבותי ביותר, שאפשר להעלות על הדעת ברגע נתון זה.