מסלול בלא נחת

אני מסתכלת על התמונה הזו, מתצוגת הקוטור של דיור - הראשונה תחת פיקודו של ראף סימונס - ורוצה להתרגש. רוצה מאוד להתרגש. אני שומעת על הדי סלימאן מחליף את השם של בית האופנה YSL לסאן לורן פריז, וחושבת שפעם ודאי הייתי קוראת לצעד הזה מהפכני. אני חוזה בזרם הבלתי פוסק של תמונות הנוכחים בסבבי התצוגות - בפירנצה, מילאנו, פריז - והכל מתערבב לי במוח לעיסה אחת גדולה ועמוסת צמידים מנצנצים. אני רואה עוד אדיטוריאל מרוטש עד זרא, חסר תשוקה, "זוהר" למרחקים, והגבות שלי נאנחות בשיעמום, כי אני כבר משועממת מכדי להוציא מהפה אנחה של ממש, כזו עם נפח, ווליום.

אני מסתכלת על התמונה הזו, מתצוגת הקוטור של דיור, וכל מה שאני יכולה לראות זה את פניו האדמדמות והמדובללות של אלבר אלבז, שנדמות לוקות בדפיציט חמור של שעות שינה. על הרקע הזה מלאכת החרוזים הצבעוניים האובססיבית, האודם האדום והמשוח במדויק, קיר הפרחים (האמיתיים לגמרי) שמאחור - כל אלה מרגישים פחות כמו חזון סינגולרי של יופי, ויותר כמו הפרעה קולקטיבית.