על נערה אחת

השער של גיליון ספטמבר של ווג פריז כבר הוצג פה, אבל הפעם הגיע הזמן שנדפדף בעמודיו - שבינות להם נמצאת הפקה בעלת תמה נהדרת וקולעת: הסטייל של דבי הארי. האדיטוריאל מכונה 'בלונדי' (כאילו, דא), צילם אותו אלסדיר מק'לילן והדוגמנית היא ראקל זימרמן. עם הפרט האחרון אנחנו גם מגיעים לבעיה של ההפקה הזו: כל עוד זימרמן חמושה במשקפיים גדולים, האשליה נמשכת ואפשר לראות בה גלגול\חיקוי מעניין של הגברת הראשונה של הבלונד - אבל כשהעיניים נחשפות אי אפשר שלא להתאכזב. הגעגוע לפנים החד פעמיות של האישה החד פעמית הזו - על כל החבילה שהיא, הכשרון והיופי והנוכחות וההעזה ועצמות הלחיים - רק הופך חד יותר לאור הפנים הכה-סימטריות, הלפתע משעממות, של ראקל (כבודה במקומה מונח, כמובן).

נו, בקיצור, שנו חכמים ושרו "לא זה לא זה, לא זה לא זה לא", וצדקו כתמיד. עכשיו, אמנם במקרה של ג'יימס מרפי החלטתי לא להעיק ושמרתי לעצמי את הצפייה המתלהבת בהמוני תמונותיו מפה ומשם; אבל במקרה הזה, ולאור ההפקה שלעיל, נראה לי שחובתנו לסיים את העוגה בזריית סוכריות צבעוניות - סוכריות שטעמן נותר חזק ומשכר לאורך עשורים, וכך גם יישאר. [ניסיתי את כוחי בקולאז'ים של פיקאסה, כדאי ללחוץ על כפתור ימני להגדלה. הבחור בשיער הלבן וחולצת המשבצות הוא וורהול, שמכין את דבס לצילום].
כשאני חושבת על זה, מצחיק מבחינתי לערוך קולאז' ראשון דווקא לדבי הארי: כשהגעתי לרדיו תל אביב לפני כמה שנים טובות, המשרד שהתפנה עבורי היה זה שהיה שייך בעבר למיכל ניב. אני לא הולכת לרכב כאן על מיתולוגיה שאיננה שלי (לא יצא לי להאזין לה אפילו פעם אחת - לא מתוך איזו אג'נדה, פשוט לא יצא), אבל מה ששלי עד מאוד הוא הזיכרון של הכניסה למשרד (כוך קטן בתקליטיה), הזזת הארון הענק והגילוי של הקיר המכוסה מן הרצפה ועד התקרה בקולאז' עצום של המוני איברי מין זכריים. בחיי.
אני חושבת שאין צורך לפרט בדבר המהירות שבה רצתי לקנות את הצבע שיועד לכיסוי הקיר (ורוד, כמובן - הגוון שרציתי עוד לפני שידעתי שאזדקק לחוויה מתקנת). אבל מה שיותר שייך לענייננו הוא מה שנתלה עליו לאחר הצביעה, והחליף את הקולאז' המשוקץ - תמונה של האם הגדולה הארי, שתשמור עליי בכל אשר אלך. לא היה מדובר בתמונה סתמית - זו היתה רפרודוקציה של גלויה גדולה שהזמנתי באיביי, שעליה דמותה של הארי כפי שהופיעה על גיליון יוני 1979 של מגזין אינטרוויו, עוד בימים שהיה תחת פיקודו של וורהול:
[שלי יפה בהרבה, אני חייבת לציין, כי היא בשחור לבן דרמטי בעוד שהפונט נשאר בוורוד, לשמירה על הטון האייטיזי פלוס התאמה מוצלחת לרקע הקיר שמאחור].
אין ספק, ברברתי די והותר (תגידו תודה שלא העליתי תמונות של הבוקס-סט השלם של הסינגלים של בלונדי, אחד מהפריטים היקרים ללבי בבית) - ככה זה, גברות שהן תחנות תרבות מוציאות ממני קשקשת רצינית. הגיעה מזמן השעה לסיים, ונעשה זאת עם קול של מישהי אחרת. זה בעיניי אולי השיר הכי טוב של בלונדי, ואחד השירים הכי טובים בעולם באופן כללי:

וכהנהון אחרון של כבוד, הנה הביצוע היפה של רדיוהד לשיר הזה - ונדלג, ברשותכם, על השאלה התמידית (האם מדובר במתחזים יומרניים ומזעזעים\הלהקה הטובה בעולם\חבר'ה עם כמה שירים מעולים שאיכשהו יצאו מפרופורציה). מה שחשוב הוא שעבורי, לפחות, הביצוע הזה חשף רבדים חדשים בשיר המקורי, שאכן ראוי לגילוי חוזר ונשנה: בדיוק כמו דמותה הלעולם מעוררת השראה של דבי הארי.