[מתוך מגזין Numero #95, אוגוסט 2008. צילום: סופיה סנצ'ז ומאורו מונג'יאלו]האדיטוריאל הזה כאן כרגע מכמה סיבות. הראשונה, והכי חשובה: הוא אחד השחקנים הבולטים בקבוצת "אדיטוריאלז אהובים מן העבר" (עכשיו אני קולטת שההפקה שחנכה את הפינה הזו צולמה גם היא על ידי סנצ'ז ומונג'יאלו. כעת אני מעריצה שרופה באופן רשמי). אני חושבת שנחשפתי אליה אחרי שראיתי איפשהו את התמונה השלישית במספר - אם אפשר לקרוא לשלמות הזו 'תמונה' - ומאז לא נחתי ולא שקטתי עד הגילוי המלא של מקורה (מיותר לציין שלאחר הגילוי אהבתי רק התעצמה). כן, נפלתי חזק מול פאי הלימון, הנעליים האדומות והתכולות, והקאפקייקס שבפריזר. צפוי? לגמרי. קלישאה? ברור. האם יש בכל כדי לגרום לכל העסק להיות פחות נהדר? ממש לא. ואולי אפילו ההיפך.
נתיב נוסף שדרכו האדיטוריאל הזה הגיע לכאן הוא המוטיב שהזכרתי כאן לא פעם - האופן שבו שב וחוזר בהפקות אופנה המרחב ההזוי שהוא כר שעשועים לדמות נשית סופר-הדוניסטית, בודדה, שהיחידים שמורשים לארח לה חברה הם למעשה הבגדים המטריפים שהיא עוטה על עצמה (והקאפקייקס. והחתולים). זו פנטזיה מדהימה, כמובן, אבל לא פחות מכך היא גם מפחידה - כיוון שהיא משרטטת מסלול ישיר לשיגעון; ומעניין שכאן גם שלב הטירוף האקטואלי, לא המרומז, מופיע לפנינו בדמות השתרעות משונה על שטיח ירוק.
ובאווירת עקרות בית נואשות זו, הנה הסיבה השלישית לשיבוץ ההפקה הבלתי-נשכחת: חיכיתי כדי לפרסמה עד ה-25 בדצמבר, בוקר חג המולד שאותו חוגגת פה הגברת עם החתולים. אמנם אין לנו כאן עצי אשוח מקושטים ועמוסים, אבל אין זה אומר שאי אפשר להתהלך בנעליים אדומות, או לחלום על חצאית תחרה בשילוב חולצת משי תכולה (תמונה 2. שתיהן של פראדה, כמה הולם). Merry Christmas ו-Shabat Shalom.
8 תגובות:
איזה תחושה חזקה יש לקולקציית תמונות הזו! בא לי להיות שם!
בדיוק ראיתי פרק במד מן שבו עשו ל"בטס", אשתו של דון, לוק ממש דומה, כולל התסרוקת. הם נסעו לרומא או משהו.
התיאום בנינו קצת קריפי לטעמי....
התכוונתי לכתוב שהתמונות לאל הדוגמנית יפות וטובות יותר, אבל אחרי שקראתי את מה שכתבת שה התבטל. הפקה מושלמת ומפחידה בדיוק כמו שקריסמס בודד אמור להפחיד אותנו.
SOOOO.... אחרי שפרסמתי אצלי את פוסא אליס בארץ הפלאות שלי נראה לי שהגיע הזמן להתפנות לדיון הנשים האבודות האלה, ונורא בא לי לקיים אותו אצלך בתגובות (:
יש בי איזו חיבה מסויימת להפקות כאלה והפקת הנסיכה הרוסיה היתה מדהימה בעיניי. זו ששמת כאן ממש מכעיסה אותי (לא אישי, אה?)
בתמונה בה היא שוכבת ליד המקרר ממש רציתי לצעוק ממבוכה, וכשהיא נשכבת במצוות הצלמים על הרצפה בפוזת היוצאת מדעתה כבר לא היו לי מילים.
למה למה למה, זה מה שאני שואלת. למה שאישה אחת תצלם אישה אחרת בפוזות האלה, מה יש לאהוב בהן, למה גברים מעולם לא יופיעו בתנוחות האלה, ואם יופיעו, האם אני צריכה לשמוח או לבכות שהטירוף השתלט גם בחלק השפוי יותר של הכבוד למצולם.
ובמקום כלשהו אני חושבת שאנחנו עשויות לאהוב את התמונות האלה, את והמגיבות האחרות, ואני בהפקות קצת פחות מקוממות כי אנחנו (חלקנו) עושות אותו דבר. מצטלמות בבגדים הכי יפים שלנו ומפרסמות. לא תמיד יש לנו לאן ללכת בבגדים היפים שאנחנו אוגרות, אז אנחנו מפעילות מצלמה (וקצת אי שפיות?) וחוגגות עם בנות אחרות את מה שעד היום חגגנו לבד מול המראה.
יאללה, שייפי סוגריימים ופסיקים (:
ח'
לגמרי... הבעיה היא שכשנהיה משוגעות ובודדות כבר לא יהיה לנו כוח להתלבש יפה.כי בשביל מי, תעבור במוחנו המחשבה, בשביל החתולים?!
ליה - מסכימה, חזקה זו המילה.
NYCOCD - בכלל יש בשיגעון הדומסטי משהו שזורק ישירות לבטס, הלא כן?
נועה - עכשיו ראיתי למה כוונתך, ואת צודקת - לגמרי קריפי. כנראה שבחורות מסוימות פשוט לא מסוגלות לעמוד בשילוב של נעלי עקב וקאפקייקס (בעיקר, כאמור, כשהוא איכשהו מתעלה מעבר לקלישאה הנפוצה).
ספי - אכן, זה לחלוטין שלט אזהרה: "לא תבלי את חגייך לבד". ואני איתך, הסטיילינג הכה-מוקפד רק תורם לקור המקפיא של המסר.
ח' - אני חושבת שאם כבר, מה שמייחד את ההפקה הזו זה הסירוב שלה להיכנע לפנטזיה באופן מוחלט, בדיוק בגלל שהיא לא מאפשרת להתעלם מהצדדים האכזריים של הפנטזיה. בהפקות שמקיימות את האגדה עד הסוף - זו של הנסיכה הרוסייה, או ההפקה המפורסמת של אנני לייבוביץ' לעליסה בארץ הפלאות - יש משהו מרגיז בהרבה בעיניי, והוא זה שאמור לקומם אותך. לצורך העניין, עד כמה שההפקה של לייבוביץ' "יפה" במובן המקובל היא חסרה את המימד שמדבר אליי כיוון שהיא נותרת מרוחקת לגמרי, בעולם שאין לו כל קשר לזה שלי. מן העבר השני, קל להמחיש את זה בשימוש באבטיפוס נוסף של אגדת הילדה האבודה - מארי אנטואנט של סופיה קופולה, שכבר הזכרתי אותו בהקשר לדיון הזה. כן, הסרט של קופולה מלא עד להתפקע בקאפקייקס ונעלי עקב מטריפות חושים, אבל המרכז הצנטריפוגלי האמיתי שלו הוא הסיפור המשוגע של ילדה בסיטואציית מצוקה, שכל הלקטוז שבעולם לא יכול להמתיק את מצבה. לכן אני תוהה, זה מה שמפריע לך? שהיא מצולמת כיוצאת מדעתה? בדיוק כמו אצל קופולה, בלי תפיסת המנעד הרגשי הזה אני לא חושבת שהיה בהפקה הזו שום דבר שנשאר איתי, שנחרט בי - עם כל הכבוד לאנני לייבוביץ' (ולא, אין לי כזה הרבה. אני מקווה שהצלחתי להבהיר מדוע).
שיקסע - צודקת, יש כאן חתיכת פרדוקס. אולי אפשר לתלות כמחולל-מוטיבציה טייפ קטן על קולר החתלתולים, שתרוץ בו הקלטה ובה קול אנושי שיחזור ויגיד: "שיו, מאיפה החגורה הזו? והנעליים? טו דיי פור" (בעצם, עכשיו כשאני חושבת על זה, יש מצב שזה אפילו יותר מפחיד מהמצב המקורי. בואי נרד מזה).
או מיי ג'וש! רק עכשיו ראיתי את התגובה הזאת, אנ'לא מאמינה :\
טוב אז ככה (ובקצרה...)
אני מאד אוהבת את הפקת האליס בארץ הפלאות בדיוק בגלל שהיא כולה פנטסטית ואין לה קשר לעולם שלי. כשאני מתעסקת באופנה אני רוצה לברוח, לא לפגוש את הצדדים האפלים שלי. מהם יש לי מספיק כשאני מסתכלת במראה הפרטית שלי. כשאני רוצה לנוח אני מעדיפה את ארץ המראה של אליס. ואני לא רוצה תמונות של סוודר קרעים (לדוגמה) אם הוא לא מצוות לנעלי עקב מהגיהנום ופאייטים מעבר לכל גבול. כי סוודר קרעים לבד זה "לא השקעתי", במקרה הטוב, או "אין לי מה לאכול", במקרה הרע.
אני רוצה פנטזיה מושלמת, לא חצי אפויה.
ובאופן ספציפי, ומילא המשוגעות וקורטוב האמת, בסדר. אבל בעיני זו פשוט תנוחה מבזה. וזו תנוחה שיעמידו בה נשים בלבד ולעולם לא תראי גבר מצווה להשתטח ככלב מוכה שחין על הרצפה בצורה כזאת.
בכלל, אופנה זה עסק מורכב מאד מהבחינה הזאת. יש תמונות שנראות כאילו הן כל כך מאדירות נשים ומצד שני הן פשוט זועקות ביזיון.
(ולילה טוב ותתחדשי על עבודת היום :))
הוסף רשומת תגובה