ג'לית

וייב המארי אנטואנט שהזדמזם כאן כתוצאה מההפקה האלבזית הופך לשיטפון של ממש עם האדיטוריאל הזה, שצילם וולטר פייפר לווג סין, גיליון ינואר 2010 (יש מצב שזה הגלימפס הראשון של 2010 שמופיע כאן, מה שזה לא אומר. ווּהוּ, אני מניחה). אני שמה לב שהולכת ומצטברת כמות ההפקות שאני נחשפת אליהן - גם כאלו שרחוקות מלהיות עדכניות - שבהן מופיעה התחושה הזו של ילדה אבודה, שאמנם משחקת בעולם של גדולים, בבגדים של גדולים; אבל נותרת מרוחקת מהנסיבות, לא ממש חלק אינטגרלי מהתפאורה (טוֹק אבּאוּט מארי אנטואנט). יכול להיות שיש לזה איזשהו קשר לריחוק הפנטזיונרי מלכתחילה של כוכבי ההפקות האלה - כלומר, המחלצות, בגדי המעצבים שנלקחו מעולם אחר - בכל מקרה, נדמה לי שיש כאן איזה עניין ובעתיד אנסה להעלות מוצגים נוספים לביסוס הטענה שלי.

אבל גם אם נעזוב את הטענות וביסוסן, הרי שיש כאן עולם ומלואו: הטקסטורות של הבדים העשירים לגמרי נשפכות מהתמונות, ויש פה מיזוג די מופלא של מזרח\מערב (סין\צרפת, אם להיות מדויקים יותר). הסטיילינג של אנסטסיה בארביירי מצליח באיזון נדיר לשמור על קלילות בלי להפוך ל-quirky, וסקאלת הצבעים, הו סקאלת הצבעים: הטורקיז המתפצפץ שבשמלת המארק ג'ייקובס (תמונה שנייה - לרגע הייתי בטוחה שזה מקולקציית הפרחים הנודעת ההיא של בלנסיאגה), ירוק בקבוק עמוק ומלכותי שנראה כה טבעי ונכון לצד הפוקסיה הזועק שבשמלת הדיור (הוט קוטור, ברור. בכל זאת, ההפקה נקראת The Princess Diary). לא פרסמתי את כל התמונות שנכללו בהפקה, אלא ממש אך ורק את אלו שהרכיבו לי סיפור קוהרנטי על הנסיכה - בלי העדשה, אבל עם נעלי וינטאג' של איב סאן לורן (עסקה שווה בהרבה). אפשר לראות את ההפקה המלאה כאן, אבל מה שכבר בכלל לא אופציונאלי הוא לתת מבט ארוך - ממש ארוך - בתמונה האחרונה, המצוינת במידה כזו עד שהיא ממש בעלת איכויות של תמונה במובן הקלאסי. כלומר, ציור. אז נכון, לציירי הבארוק אף פעם לא היתה מודליסטית בחצאית עור של אלכסנדר מקווין, אבל תכל'ס - זו כבר בעיה שלהם.