סינטרה סינדרום

[צילום: טים בארבר]

היום מתחיל שבוע האופנה בניו יורק.

שוב.

להגיד שיש לי כוח לזה? לא ממש.
אני קצת חוששת מהמרדף הזה, אחרי שמות, וזמנים, ועדכונים, וחדשות, וביקורת, ובכלל.

לא מתחשק לי לרדוף.
אפשר בבקשה שפיטר ינסן יבוא להציג לי בסלון? לא נראה לי כזה ביגי.

אוף.

כבר חשבתי לפתח חסינות כללית, להסביר לעצמי שאני, לא אכפת לי בכלל מהקרקס הזה, ואיזו מין מטבוחה זה בכלל השבוע הניו-יורקי, עם כל השמות הצפודים האלה (טרייסי ריס, השמלות של ויקטוריה בקהאם, ג'י סטאר, בי.סי.בי.ג'י - מה זה? ברצינות, אין שם מי שיערוך את הליינאפ? ג'יז).

אבל יאללה יאללה, כמו שאומרים. איפה אני ואיפה המטבוחה. תוך חצי דקה התנופפו מולי הפרואנזות, ראד הוראני, מארק (שיו. תצוגה של מארק ג'ייקובס. מטורף שיש כאלה פעמיים בשנה, זה פשוט מטורף בעיניי), פיליפ לים, רודארטה, ת'ום בראון הממזר, כריסטיאן קוטה, אלכסנדר הגדול - אבק הכוכבים סיחרר לי את הראש תוך שנייה, והשריון החסין התמסמס לו בקול ענות חלושה (אני כבר רואה מה יישאר ממנו כשנגיע עוד חודש לשבוע האופנה בפריז. גם כן שריון, רק מאתר את סלין וז'יבנשי מציגים באותו יום ומיד הופך לכדור צמרירי. זה שריון חסין זה?).

אז כן, אני הולכת להשקיף על המתרחש בניו יורק סיטי. לא ברור מה יתרחש ואם בכלל (סופות שלג - לא Setting מזמין במיוחד לשום דבר, בטח לא להתמנגלות של שבוע אופנה), ולא ברור עד כמה אצליח לעקוב ואם בכלל, אבל מספיק לי להביט לרגע בגברת פה למעלה כדי להיזכר שעל ניו יורק לא מוותרים אף פעם.