[ווג קוריאה, גיליון אפריל. צילום: Lee Gun-ho]במקור, הפנינה הזו היתה אמורה להצטרף לשרשרת הוורודה האחרונה (בגלל פריחת הדובדבן והעניבה המטורפת), אבל חייבים במה נפרדת כשזה מגיע לתותים של איב סאן לורן. חייבים.
30.4.10
שישי שמח
[ווג קוריאה, גיליון אפריל. צילום: Lee Gun-ho]במקור, הפנינה הזו היתה אמורה להצטרף לשרשרת הוורודה האחרונה (בגלל פריחת הדובדבן והעניבה המטורפת), אבל חייבים במה נפרדת כשזה מגיע לתותים של איב סאן לורן. חייבים.
28.4.10
פירואט, מאדרפאקר
עכשיו, עם כל הכבוד לגברת (ויש - רק השם כשלעצמו מפזר מסביב קרני שמש קטנות), נראה שכולנו צריכים להודות בעיקר לגולש האלמוני, שהדביק את השיר על גבי סצנה מופתית מתוך סרט צרפתי מ-67'. עבודת ההלחמה העדינה שלו מחברת את הוויז'ואל לאודיו בטיימינג ו-Feel לא פחות ממבריקים. מעבר לזה, יש להכיר תודה ל-Best Coast על הגיטרות המלוכלכות והמנסרות, שמונעות מכל העסק להפוך לפבלובה מתוקה יתר על המידה - ועל הדרך גם מצילות משהו מהכבוד העצמי שלי, שקצת מתקשה להשלים עם אווירת המיוזיקלז המסוכנת שהשתלטה על ג'וש. לשם האיזון, בפוסט הבא נדון בקראק ככוח המניע בקריירה של נוטוריוס ביג.
או שנשוב לנגוס בפבלובות. נראה.
27.4.10
שמינק
[נ.ב. לכל המנויים על ג'וש בגוגל רידר (אוּ, איי לאב יו אול! אבל זה לא קשור, אז פעם אחרת), נא לא לשים לב לפוסטים משונים, בלי כותרת או הקשר, שמופיעים לכם לעיתים בפיד. אני עושה כל מיני ניסויים (שמהבלוג ניתן למחוק אבל לא מהרידר, הוי) לקראת סטאף שיופיעו כאן בעתיד הקרוב, אז תהיו סבלניים ואל תרימו גבה. אלא אם כן צבעתם אותה בוורוד קודם - אז אני מאשרת].
25.4.10
22.4.10
הוא הכיר היטב את הרגע הפסיכולוגי המדויק בו אין לומר דבר*
21.4.10
יא אללה, פגי סו
[Elle UK, גיליון אפריל 2010. צילום: אלסדיר מק'לילן]קצת כמו ההפקה ההיא של פופ מגזין, האדיטוריאל הזה מצליח לזקק feel מדויק ועוצר נשימה של הסביבה שבה הוא עוסק - רק שכאן לא מדובר בניו יורק סיטי, אלא באמריקה, בקפיטל אל"ף (באופן כמעט מילולי מדי, הכותרת של ההפקה היא "Born in the USA"). יש לא מעט עיסוק כרגע בנושא הזה של תרבות לבוש אמריקאית, מכל מיני אספקטים (צ'ק אאוט כמיני-דוגמה את הטקסט הקצרצר של אנה ווינטור באדיטוריאל The American Experience, שיתפרסם בגיליון מאי של ווג. את כל ההפקה אפשר לראות כאן), ואני לא צריכה להגיד לכם מה לדעתי החשיבות של אלכסנדר וונג בכל הסיפור הזה (רמז: מרכזית). בהמשך לכך, זה לא מקרי שאחת התמונות הכי מרגשות באדיטוריאל היא זו במגרש הבייסבול - עם החולצה המפוספסת והשורטס הקלועים מבית וונג, המנסח של הספורטיביות החדשה (או יותר נכון, המתחדשת).
ריגושים נוספים שהקפיצו את המוניטור: השוליים הפרומים בגלויות הסאטן של פראדה, קרדיגן תכול של פול סמית' - מוגש עם קלסר אולדסקולי בדיוק באותו גוון, הישיבה המרדנית בשולחן בית הספר, באטמוספירה כובשת של 'נער שוליים' - מלוּוה בז'קט מתריס כראוי ושורטס בלתי נראים (כראוי #2), וכמובן - המילקשייק.
אבל מילקשייק זה תמיד מרגש, אז זה לא חוכמה.
18.4.10
ציפיות
[Heartbreak Pillow \ Weegee, 1945]ואם כבר זו, אז יש מקום להציץ בהיסטוריה של מיטות אהבה. ואם כבר מציצים בהיסטוריה, אז כדאי לשמור מקום לוויג'י.
15.4.10
13.4.10
665.9
אני לא באמת יודעת מה זו ההפקה הזו, ומהיכן בדיוק היא הגיחה. כלומר, אני יודעת את הפרטים היבשים, יודעת להגיד שזה "מתוך גיליון מרץ 2010 של Amica", ש"הצלם הוא ז'אן פרנסואה לפאז'" וגם ש"אפשר ללחוץ על קליק ימני להגדלה של התמונות", אבל זה הרי לא באמת לדעת שום דבר. אלה סתם מילים. תכל'ס, אני לא יודעת שום דבר על ההפקה הזו חוץ מזה שהיא נמצאת לי בראש כבר חודשים, ושאני פשוט לא מצליחה להשתחרר ממנה. שבכל פעם שאני מנסה לגעת בה אני מרגישה שזה גדול עליי.
יש רמז אחד שבא לעזרתי במהלך ניסיונות ההתקרבות: הכותרת של האדיטוריאל היא Corto Metraggio, באיטלקית (מסתבר), "סרט קצר". הופה! כן, תודה. הנה מה שממחיש היטב את התחושה הסינמטית החזקה שעומדת בבסיס של כל הסיפור. אבל כדי להוציא לפועל את הכוח הסינמטי שדחוס כאן, היה צורך בגורם נוסף, שאת זהותו לא ידעתי.
חומר הגלם כאן - התמונות של לפאז' - מתעקש להתחמק מאחיזה ברורה. כתמי הצבע המשונים מתעתעים: הצהוב אינו צהוב, הפנים אינן פנים, ומעל הכל צף האור המוזר, הכבד. זאת בדיוק הנקודה שבה מן המרחקים מתחילים להישמע הצלילים של Under My Thumb.
השיר של הסטונז הוא הפסקול של הסרט הקצר. לסאונד המתוק-מלוכלך שלו יש את הכוח להשתלט על העולם: מתוך השטיחים הכבדים של הבס, שטבולים עמוק באמפטמינים, אסיד, ומי יודע מה לעזאזל עוד, עולה ומתפקעת המרימבה - המרימבה המשוגעת הזו, שבהקלטה המקורית שכאן למעלה, מ-1966, עוד מנגן בה בריאן ג'ונס זמ"ל (זכר מטורף לברכה). שלוש שנים אחר כך, זמן קצר אחרי שג'ונס עזב את הבלי העולם הזה, הכוחות ההרסניים של השיר הזה יצרבו את ההיסטוריה בקונצרט הכי ידוע לשמצה שנערך במאה ה-20 - Altamont, הצד השני של המטבע הפַּסטלי המתקתק של פסטיבל וודסטוק.
אסור לי לאמבד פה את Under My Thumb בגרסת אלטמונט - אבל אפשר וצריך וחובה לראות אותו כאן. ככל הנראה, אסור להפיץ אותו אול אובר דה פלייס כי הקטע הזה לקוח מתוך Gimme Shelter, הדוקומנטרי שמספר את אגדת הסטונז באלטמונט, ואחד מסרטי המוסיקה הכי טובים ומרתקים שנעשו Ever. באותה נשימה, תמצאו לא מעט קולות שטוענים שהגרסה האלטמונטית של השיר היא גם הביצוע המדהים ביותר שלו: הסטונז היו חייבים להאט את הקצב בניסיון להשתלט על האנדרלמוסיה בקהל, וצריך רק מבט אחד בג'אגר - בגלימת הרב-מג שלו, ממלמל ומתפלל שהזרמים השטניים שזימן יתפזרו ושהסדר יושב על כנו ללא פגע - כדי להבין את העוצמה של הרגע הקוסמי הזה. אפשר גם לקלוט את זה בשוני שבין שתי הגרסאות, בין זו של אלטמונט לזו הראשונה - היהירה, המחוצפת והיפהפייה.
ההקבלה נעה כמעט ביחס של אחד לאחד: שומרי הראש של ההופעה ב-66' הם נערים גרומים ומעונבים, כמעט ביטלס-ים, בעוד שהאחראים לסדר ב-69' הם כנופיית מלאכי הגיהנום (ותודה לשטן על הסמליות והמטאפורות הזולות). בהופעה הראשונה, הדמות בקהל שזוכה לקלוז-אפ מרגש היא הנערה הבוכייה, הקלאסית לאותם ימים - בעוד שבאלטמונט, זה כבר הבחור עם חצי מהמוח בחוץ, שעומד על הבמה (כן, על הבמה! סנטימטר וחצי מג'אגר, WTF? אשמה בכך אוזלת ידם של המלאכים, כמו גם כמויות האלכוהול שמנעו מהם לתפקד) ונראה כמו הגרסה הבהירה של בניסיו דל טורו ב"פחד ותיעוב בלאס-וגאס".
אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד זה משהו כמו: אל תתנו למרימבות להטעות אתכם, וגם לא לקריסטלים של פראדה (תמונה 4). לא יעזור שום דבר, לא גלימת רב-מג ולא שמלת סאטן של ארמני (תמונה 6) - כשאור כבד ומוזר שוטף הכל, כשהמציאות היא רק חצי מציאות, יש לכם שתי אפשרויות: לרוץ הרחק, למחוזות בטוחים ולבנים, או להישאר ולספוג את האדים המהבילים של השיגעון. אבל זה כבר על אחריותכם הבלעדית, יו נואו.
יש רמז אחד שבא לעזרתי במהלך ניסיונות ההתקרבות: הכותרת של האדיטוריאל היא Corto Metraggio, באיטלקית (מסתבר), "סרט קצר". הופה! כן, תודה. הנה מה שממחיש היטב את התחושה הסינמטית החזקה שעומדת בבסיס של כל הסיפור. אבל כדי להוציא לפועל את הכוח הסינמטי שדחוס כאן, היה צורך בגורם נוסף, שאת זהותו לא ידעתי.
חומר הגלם כאן - התמונות של לפאז' - מתעקש להתחמק מאחיזה ברורה. כתמי הצבע המשונים מתעתעים: הצהוב אינו צהוב, הפנים אינן פנים, ומעל הכל צף האור המוזר, הכבד. זאת בדיוק הנקודה שבה מן המרחקים מתחילים להישמע הצלילים של Under My Thumb.
השיר של הסטונז הוא הפסקול של הסרט הקצר. לסאונד המתוק-מלוכלך שלו יש את הכוח להשתלט על העולם: מתוך השטיחים הכבדים של הבס, שטבולים עמוק באמפטמינים, אסיד, ומי יודע מה לעזאזל עוד, עולה ומתפקעת המרימבה - המרימבה המשוגעת הזו, שבהקלטה המקורית שכאן למעלה, מ-1966, עוד מנגן בה בריאן ג'ונס זמ"ל (זכר מטורף לברכה). שלוש שנים אחר כך, זמן קצר אחרי שג'ונס עזב את הבלי העולם הזה, הכוחות ההרסניים של השיר הזה יצרבו את ההיסטוריה בקונצרט הכי ידוע לשמצה שנערך במאה ה-20 - Altamont, הצד השני של המטבע הפַּסטלי המתקתק של פסטיבל וודסטוק.
אסור לי לאמבד פה את Under My Thumb בגרסת אלטמונט - אבל אפשר וצריך וחובה לראות אותו כאן. ככל הנראה, אסור להפיץ אותו אול אובר דה פלייס כי הקטע הזה לקוח מתוך Gimme Shelter, הדוקומנטרי שמספר את אגדת הסטונז באלטמונט, ואחד מסרטי המוסיקה הכי טובים ומרתקים שנעשו Ever. באותה נשימה, תמצאו לא מעט קולות שטוענים שהגרסה האלטמונטית של השיר היא גם הביצוע המדהים ביותר שלו: הסטונז היו חייבים להאט את הקצב בניסיון להשתלט על האנדרלמוסיה בקהל, וצריך רק מבט אחד בג'אגר - בגלימת הרב-מג שלו, ממלמל ומתפלל שהזרמים השטניים שזימן יתפזרו ושהסדר יושב על כנו ללא פגע - כדי להבין את העוצמה של הרגע הקוסמי הזה. אפשר גם לקלוט את זה בשוני שבין שתי הגרסאות, בין זו של אלטמונט לזו הראשונה - היהירה, המחוצפת והיפהפייה.
ההקבלה נעה כמעט ביחס של אחד לאחד: שומרי הראש של ההופעה ב-66' הם נערים גרומים ומעונבים, כמעט ביטלס-ים, בעוד שהאחראים לסדר ב-69' הם כנופיית מלאכי הגיהנום (ותודה לשטן על הסמליות והמטאפורות הזולות). בהופעה הראשונה, הדמות בקהל שזוכה לקלוז-אפ מרגש היא הנערה הבוכייה, הקלאסית לאותם ימים - בעוד שבאלטמונט, זה כבר הבחור עם חצי מהמוח בחוץ, שעומד על הבמה (כן, על הבמה! סנטימטר וחצי מג'אגר, WTF? אשמה בכך אוזלת ידם של המלאכים, כמו גם כמויות האלכוהול שמנעו מהם לתפקד) ונראה כמו הגרסה הבהירה של בניסיו דל טורו ב"פחד ותיעוב בלאס-וגאס".
אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד זה משהו כמו: אל תתנו למרימבות להטעות אתכם, וגם לא לקריסטלים של פראדה (תמונה 4). לא יעזור שום דבר, לא גלימת רב-מג ולא שמלת סאטן של ארמני (תמונה 6) - כשאור כבד ומוזר שוטף הכל, כשהמציאות היא רק חצי מציאות, יש לכם שתי אפשרויות: לרוץ הרחק, למחוזות בטוחים ולבנים, או להישאר ולספוג את האדים המהבילים של השיגעון. אבל זה כבר על אחריותכם הבלעדית, יו נואו.
9.4.10
8.4.10
הירשם ל-
רשומות (Atom)