665.9

אני לא באמת יודעת מה זו ההפקה הזו, ומהיכן בדיוק היא הגיחה. כלומר, אני יודעת את הפרטים היבשים, יודעת להגיד שזה "מתוך גיליון מרץ 2010 של Amica", ש"הצלם הוא ז'אן פרנסואה לפאז'" וגם ש"אפשר ללחוץ על קליק ימני להגדלה של התמונות", אבל זה הרי לא באמת לדעת שום דבר. אלה סתם מילים. תכל'ס, אני לא יודעת שום דבר על ההפקה הזו חוץ מזה שהיא נמצאת לי בראש כבר חודשים, ושאני פשוט לא מצליחה להשתחרר ממנה. שבכל פעם שאני מנסה לגעת בה אני מרגישה שזה גדול עליי.

יש רמז אחד שבא לעזרתי במהלך ניסיונות ההתקרבות: הכותרת של האדיטוריאל היא Corto Metraggio, באיטלקית (מסתבר), "סרט קצר". הופה! כן, תודה. הנה מה שממחיש היטב את התחושה הסינמטית החזקה שעומדת בבסיס של כל הסיפור. אבל כדי להוציא לפועל את הכוח הסינמטי שדחוס כאן, היה צורך בגורם נוסף, שאת זהותו לא ידעתי.

חומר הגלם כאן - התמונות של לפאז' - מתעקש להתחמק מאחיזה ברורה. כתמי הצבע המשונים מתעתעים: הצהוב אינו צהוב, הפנים אינן פנים, ומעל הכל צף האור המוזר, הכבד. זאת בדיוק הנקודה שבה מן המרחקים מתחילים להישמע הצלילים של Under My Thumb.

השיר של הסטונז הוא הפסקול של הסרט הקצר. לסאונד המתוק-מלוכלך שלו יש את הכוח להשתלט על העולם: מתוך השטיחים הכבדים של הבס, שטבולים עמוק באמפטמינים, אסיד, ומי יודע מה לעזאזל עוד, עולה ומתפקעת המרימבה - המרימבה המשוגעת הזו, שבהקלטה המקורית שכאן למעלה, מ-1966, עוד מנגן בה בריאן ג'ונס זמ"ל (זכר מטורף לברכה). שלוש שנים אחר כך, זמן קצר אחרי שג'ונס עזב את הבלי העולם הזה, הכוחות ההרסניים של השיר הזה יצרבו את ההיסטוריה בקונצרט הכי ידוע לשמצה שנערך במאה ה-20 - Altamont, הצד השני של המטבע הפַּסטלי המתקתק של פסטיבל וודסטוק.

אסור לי לאמבד פה את Under My Thumb בגרסת אלטמונט - אבל אפשר וצריך וחובה לראות אותו כאן. ככל הנראה, אסור להפיץ אותו אול אובר דה פלייס כי הקטע הזה לקוח מתוך Gimme Shelter, הדוקומנטרי שמספר את אגדת הסטונז באלטמונט, ואחד מסרטי המוסיקה הכי טובים ומרתקים שנעשו Ever. באותה נשימה, תמצאו לא מעט קולות שטוענים שהגרסה האלטמונטית של השיר היא גם הביצוע המדהים ביותר שלו: הסטונז היו חייבים להאט את הקצב בניסיון להשתלט על האנדרלמוסיה בקהל, וצריך רק מבט אחד בג'אגר - בגלימת הרב-מג שלו, ממלמל ומתפלל שהזרמים השטניים שזימן יתפזרו ושהסדר יושב על כנו ללא פגע - כדי להבין את העוצמה של הרגע הקוסמי הזה. אפשר גם לקלוט את זה בשוני שבין שתי הגרסאות, בין זו של אלטמונט לזו הראשונה - היהירה, המחוצפת והיפהפייה.

ההקבלה נעה כמעט ביחס של אחד לאחד: שומרי הראש של ההופעה ב-66' הם נערים גרומים ומעונבים, כמעט ביטלס-ים, בעוד שהאחראים לסדר ב-69' הם כנופיית מלאכי הגיהנום (ותודה לשטן על הסמליות והמטאפורות הזולות). בהופעה הראשונה, הדמות בקהל שזוכה לקלוז-אפ מרגש היא הנערה הבוכייה, הקלאסית לאותם ימים - בעוד שבאלטמונט, זה כבר הבחור עם חצי מהמוח בחוץ, שעומד על הבמה (כן, על הבמה! סנטימטר וחצי מג'אגר, WTF? אשמה בכך אוזלת ידם של המלאכים, כמו גם כמויות האלכוהול שמנעו מהם לתפקד) ונראה כמו הגרסה הבהירה של בניסיו דל טורו ב"פחד ותיעוב בלאס-וגאס".

אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד זה משהו כמו: אל תתנו למרימבות להטעות אתכם, וגם לא לקריסטלים של פראדה (תמונה 4). לא יעזור שום דבר, לא גלימת רב-מג ולא שמלת סאטן של ארמני (תמונה 6) - כשאור כבד ומוזר שוטף הכל, כשהמציאות היא רק חצי מציאות, יש לכם שתי אפשרויות: לרוץ הרחק, למחוזות בטוחים ולבנים, או להישאר ולספוג את האדים המהבילים של השיגעון. אבל זה כבר על אחריותכם הבלעדית, יו נואו.