13.4.10

665.9



אני לא באמת יודעת מה זו ההפקה הזו, ומהיכן בדיוק היא הגיחה. כלומר, אני יודעת את הפרטים היבשים, יודעת להגיד שזה "מתוך גיליון מרץ 2010 של Amica", ש"הצלם הוא ז'אן פרנסואה לפאז'" וגם ש"אפשר ללחוץ על קליק ימני להגדלה של התמונות", אבל זה הרי לא באמת לדעת שום דבר. אלה סתם מילים. תכל'ס, אני לא יודעת שום דבר על ההפקה הזו חוץ מזה שהיא נמצאת לי בראש כבר חודשים, ושאני פשוט לא מצליחה להשתחרר ממנה. שבכל פעם שאני מנסה לגעת בה אני מרגישה שזה גדול עליי.

יש רמז אחד שבא לעזרתי במהלך ניסיונות ההתקרבות: הכותרת של האדיטוריאל היא Corto Metraggio, באיטלקית (מסתבר), "סרט קצר". הופה! כן, תודה. הנה מה שממחיש היטב את התחושה הסינמטית החזקה שעומדת בבסיס של כל הסיפור. אבל כדי להוציא לפועל את הכוח הסינמטי שדחוס כאן, היה צורך בגורם נוסף, שאת זהותו לא ידעתי.

חומר הגלם כאן - התמונות של לפאז' - מתעקש להתחמק מאחיזה ברורה. כתמי הצבע המשונים מתעתעים: הצהוב אינו צהוב, הפנים אינן פנים, ומעל הכל צף האור המוזר, הכבד. זאת בדיוק הנקודה שבה מן המרחקים מתחילים להישמע הצלילים של Under My Thumb.

השיר של הסטונז הוא הפסקול של הסרט הקצר. לסאונד המתוק-מלוכלך שלו יש את הכוח להשתלט על העולם: מתוך השטיחים הכבדים של הבס, שטבולים עמוק באמפטמינים, אסיד, ומי יודע מה לעזאזל עוד, עולה ומתפקעת המרימבה - המרימבה המשוגעת הזו, שבהקלטה המקורית שכאן למעלה, מ-1966, עוד מנגן בה בריאן ג'ונס זמ"ל (זכר מטורף לברכה). שלוש שנים אחר כך, זמן קצר אחרי שג'ונס עזב את הבלי העולם הזה, הכוחות ההרסניים של השיר הזה יצרבו את ההיסטוריה בקונצרט הכי ידוע לשמצה שנערך במאה ה-20 - Altamont, הצד השני של המטבע הפַּסטלי המתקתק של פסטיבל וודסטוק.

אסור לי לאמבד פה את Under My Thumb בגרסת אלטמונט - אבל אפשר וצריך וחובה לראות אותו כאן. ככל הנראה, אסור להפיץ אותו אול אובר דה פלייס כי הקטע הזה לקוח מתוך Gimme Shelter, הדוקומנטרי שמספר את אגדת הסטונז באלטמונט, ואחד מסרטי המוסיקה הכי טובים ומרתקים שנעשו Ever. באותה נשימה, תמצאו לא מעט קולות שטוענים שהגרסה האלטמונטית של השיר היא גם הביצוע המדהים ביותר שלו: הסטונז היו חייבים להאט את הקצב בניסיון להשתלט על האנדרלמוסיה בקהל, וצריך רק מבט אחד בג'אגר - בגלימת הרב-מג שלו, ממלמל ומתפלל שהזרמים השטניים שזימן יתפזרו ושהסדר יושב על כנו ללא פגע - כדי להבין את העוצמה של הרגע הקוסמי הזה. אפשר גם לקלוט את זה בשוני שבין שתי הגרסאות, בין זו של אלטמונט לזו הראשונה - היהירה, המחוצפת והיפהפייה.

ההקבלה נעה כמעט ביחס של אחד לאחד: שומרי הראש של ההופעה ב-66' הם נערים גרומים ומעונבים, כמעט ביטלס-ים, בעוד שהאחראים לסדר ב-69' הם כנופיית מלאכי הגיהנום (ותודה לשטן על הסמליות והמטאפורות הזולות). בהופעה הראשונה, הדמות בקהל שזוכה לקלוז-אפ מרגש היא הנערה הבוכייה, הקלאסית לאותם ימים - בעוד שבאלטמונט, זה כבר הבחור עם חצי מהמוח בחוץ, שעומד על הבמה (כן, על הבמה! סנטימטר וחצי מג'אגר, WTF? אשמה בכך אוזלת ידם של המלאכים, כמו גם כמויות האלכוהול שמנעו מהם לתפקד) ונראה כמו הגרסה הבהירה של בניסיו דל טורו ב"פחד ותיעוב בלאס-וגאס".

אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד זה משהו כמו: אל תתנו למרימבות להטעות אתכם, וגם לא לקריסטלים של פראדה (תמונה 4). לא יעזור שום דבר, לא גלימת רב-מג ולא שמלת סאטן של ארמני (תמונה 6) - כשאור כבד ומוזר שוטף הכל, כשהמציאות היא רק חצי מציאות, יש לכם שתי אפשרויות: לרוץ הרחק, למחוזות בטוחים ולבנים, או להישאר ולספוג את האדים המהבילים של השיגעון. אבל זה כבר על אחריותכם הבלעדית, יו נואו.

11 תגובות:

נוטה להגזים אמר/ה...

מעולה! תודה
אכן אחד השירים החזקים של הסטונס ובכלל

Yaara Keydar אמר/ה...

הוי ק'.
מדובר באחד השירים האהובים עלי ביותר עלי אדמות, אבל ממש. ממש. ממש.
פוסט מקסים, שמחה שעיכבת אותו קצת לצורך הקליימקס הנכון :)
-ירוק-ורוד-זהב-
3>

מיכל♥ג'וש אמר/ה...

נוטה - כן, חזק ביותר ממובן אחד
יערונת - תודה גדולה! אכן, @ירוק-ורוד-זהב@

טליה אמר/ה...

עוד פוסט שנקרא בלי לעצור להפסקת נשימה. כתוב יפיפה.

פולוקס אמר/ה...

השיר הכי אהוב עליי של הרולינג סטונז.
שאלה בטח נוטפת בורות ביחס לקוראי הבלוג - מה זה אומר בדיוק הפקה לגיליון מרץ של אמיקה? זו הפקה סתם כמעשה אמנות או שמנסים להציג קולקציה או כמה קולקציות?
(אני מנסה לפרט את השאלה הבסיסית "איך הדברים האלה עובדים". אני מתעדכנת בבלוג שלך לאחרונה ואני מרותקת על ידי הצילומים שאת מביאה, אבל אני לא כל כך מכירה את העולם הזה, או אפילו יודעת להגיד מה זה העולם הזה).

גרסונייר1 אמר/ה...

מיכל, הפוסט הזה זוחל under the skin. וזה בכלל לא פוסט, זו שירה.

מיכל♥ג'וש אמר/ה...

פולוקס, היי. נתחיל עם זה שאת רחוקה מלנטוף בורות - ההפך. השאלה שלך מזהה קו תפר מעניין ומשונה בתחום - תחום שאני ממש לא סמכות לגביו, אבל בכל זאת אנסה לענות על השאלה שלך בקווים כלליים.

המינוח המדויק יותר ל"הפקה" הוא זה הלועזי - Editorial. מדויק יותר כיוון שהמילה הזו היא בעצם חזקה בהרבה: אדיטוריאל, כלומר, סוג של מאמר מערכת - מעין הצהרה מגובשת של צוות המגזין על אופנה כרגע, בהקשרים וסיטואציות וקולקציות שונות. זה לפחות בתיאוריה - או סוג של דרך שבה אני הייתי רוצה לראות אדיטוריאלז. בפרקטיקה, כמו בכל שלוחה תרבותית, המוני הפקות במגזינים נופלות לצד המסחרי, המשעמם, והזול. בבלוג אני מציגה ההפקות שבעיניי עונות להגדרה "החמורה" של אדיטוריאל כמאמר מערכת.

עכשיו, כשדיברתי על קו התפר המעניין שהשאלה שלך מזהה התכוונתי לשאלת "מעשה האמנות". אני חושבת שזו שאלה שרלוונטית לאופנה באופן כללי, כיוון שהאופנה מהלכת תמידית על קו גבול - בין צריכה טהורה, חדורת אינטרס 'שטחי' (אולי לא צריך כאן מרכאות), לבין ערך מוסף כלשהו, שמתעלה כביכול מעל סיפוק צרכים מיידי. לסיום, אגיד רק ברמז (את רואה, גרמת לי באמת לחשוב על זה), שיכול להיות שלאופנה יש 'צידוק' - או בניסוח אחר, אופנה היא בשיאה - רק כאשר היא מצליחה להלך באיזון מושלם על קו הגבול הזה, ולא נוטה לאף אחד מהצירים שלו.

ורק כדי לסגור את התשובה, ברמה ספציפית לשאלה שלך: הקולקציות שמופיעות במגזינים, לפחות אלה ה"מתקדמים", הם פעמים רבות הקולקציות החדשות של אותה עונה (אם להמשיך את ההקבלה ממקודם - קצת כמו שמאמר מערכת עוסק כמעט תמיד בחדשות שעל הפרק, שעל סדר היום). זהו בערך, אני מקווה שלא נפלתי עלייך ושהצלחתי להבהיר נקודה כלשהי (אני חושבת שהיתה לי כזו, עכשיו אני כבר פחות בטוחה).

מיכל♥ג'וש אמר/ה...

והגרסונייר... הו! לוקחת את זה לתשומת לבי, for rainy days :)

פולוקס אמר/ה...

נחמד לראות שהאפקט של השאלה שלי היה מאוד שונה משציפיתי(:
מסכימה איתך שאופנה זה תחום מאוד בעייתי. אני מאוד נוטה לראות באופנה עילית אמנות, ובטח ובטח בהפקות כאלה, וגם מאז שמישהי שעבדה בתעשייה הזו אמרה לי משהו יחסית מרגיע לגבי למה הם לוקחים דוגמניות כל כך רזות וכו' אני מרשה לעצמי להתעלם מההשלכות בתחום הזה.
כמובן שלא נפלת עליי, ובהחלט הבהרת את הנקודה.
אבל אגב, לא כל הדברים שאת מפרסמת כאן הם אדיטוריאלז, נכון? כמו לדוגמא התמונה בפוסט האחרון.
בכל מקרה, כמו שאני רואה דברים כאלה, הם בבחינת רגעים תרבותיים (לעומת, נאמר, בלוגי אופנה של כוסיות שמצלמות את עצמן בבגדים שהן אוהבות), או חוויה תרבותית. קשה לי למצוא מילה מדוייקת. אולי קצת כמו ששיר הוא כזה (ע"ע אנדר מיי ת'אמב).
ומה שכל כך קסום ב"הפקה" כזו הוא כל ההזיות, החלומות, והאסוציאציות התרבותיות שגואות בראש בעקבותיה.

אז שאלת המשך טכנית שכזו: את לוקחת את הכל כאן ממגזיני אופנה? (שוב שאלת "איך זה עובד") ואילו אנשים אחראיים לזה? כלומר, יש צלמים, ברור, ויש דוגמניות, אבל מי המוח המתכנן?

geffen אמר/ה...

וואו. איזה חיבור אסוציאטיבי מרגש. הסטונז אחת הלהקות האהובות עלי, וזה שיר מצמרר. כמו ההפקה. תענוג

מיכל♥ג'וש אמר/ה...

פולוקס - לא, ממש לא הכל ממגזינים. לרוב כשזה המקרה אני מציינת השם והגיליון המדויק. המוח המתכנן שאחראי להפקות הוא שילוב משתנה של מוחות וכוחות הצלם, הסטייליסט, והעורכ\ת של הפאבליקיישן.
גפן - יש. תודה על המילים היפות ^||^