עם סיום שבוע האופנה הניו-יורקי ותחילתו של הלונדוני - נקודת זמן שמרמזת שאנחנו באמצע חודש האופנה של עונת אביב 2011, ורחוק מאוד מסופו - אני לא יכולה לכבוש את הצורך העז להישיר מבט לזרם המידע ולבקש: עצור, דוּד, במטותא ממך. עצור, עצור בשם האהבה - שהרי איך אפשר להתאהב כשהמבט כל הזמן מוסט קדימה, והצידה, ושוב קדימה, בנחישות להספיק ולהדביק את התצוגה הבאה, את הריגוש הבא? כמובן, זו בעיה שנוכחת לא רק בבועת האופנה, אלא בעולם ככלל כרגע - אלא שההתמודדות הקונסיסטנטית עמה בכל מישורי החיים כבר הפכה לשגרה ברורה מאליה. כשמגיע אירוע כמו חודש האופנה, הוא פשוט מחדד את ההבנה עד כמה מוטרפת השגרה הזו.
קיצר, בניסיון ולתרום משהו למאמץ המלחמתי, אני חושבת שבג'וש יופיעו החודש גם פוסטים שתפקידם להאט במעט את הקרוסלה, כמעין מקבילה מכוּונת לתנועת ה-Slow Food. לא בקטע של היערכות מיוחדת או משהו - אלה יכולים להיות דברים מהעונה הקודמת, שעוד לא הענקנו להם את תשומת הלב הראויה, או גם מקרים של חזרה מאסיבית אחורה בזמן - כך או כך, אלו נקודות שראויות לתשומת לב וזה פשוט לא בסדר לזנוח אותן ולרוץ בזרועות פתוחות וניהיליסטיות אל חיקו האטרקטיבי של החדש.
לא יודעת כמה אצליח ללכת בכיוון ה-Slow Fashion הזה בלי שדעתי תוסח (שהרי הציפייה הדרוכה לתצוגות של דריס ואן נוטן ופיבי פילו, נניח, דווקא גורמת לי לזמזם שיר אחר לגמרי), אבל גם לנסות זה חשוב. או משהו. ובכל מקרה, העיקר שברגעי הבלבול אני יודעת שאוכל להעלות בעיני רוחי את דיאנה והבנות, וכשאוודא שאף אחד לא מסתכל, אחווה אל מול השיטפון בדיוק את התנועה הזו:
תודה, בנות.
באמת תודה.
2 תגובות:
מקסים! סלואו פאשן נשמעת לי כמו תנועה חיובית לגמרי.
לא יכולנו לנסח את הסחרור טוב ביותר.
עוד על אופנה איטית: http://hagarconniere.blogspot.com/2010/07/blog-post_25.html
הוסף רשומת תגובה