[אלכסנדר וונג במרכז תמונת הסיום של תצוגת אביב 2011. צילום: ווג.קום]ובכן.
בכל ספטמבר זה קורה, וגם הפעם מצאתי את עצמי מצפה בדריכות לאירוע שאני רואה בו כפתיחה הרשמית לחודש תצוגות האופנה של עונת האביב - התצוגה של של אלכסנדר וונג. לא מתכוונת לזלזל בחבר'ה מכובדים כמו ג'ייסון ווּ ולהקתו, אבל הסייסמוגרף הצייטגייסט-י הרגיש של וונג הופך את התצוגות שלו לאירוע שמכיל אמירה רחבה בהרבה מ'אורך השרוול הנכון לקיץ הבא' או זוטות (חשובות) ממין זה.
או לפחות, הוא אמור להכיל אמירה כזו.
נו?
אז בתצוגת אביב 2011 של וונג אפשר להביט כאן. מה שיש לי להגיד כרגע מתמצה בהכרה שאני האחרונה שתתלונן על פלאשבק לניינטיז - בטח ובטח כשזה בא ממישהו כמו וונג, שנטוע בעשור הזה באופן אותנטי ומתחילת דרכו ניגש אליו באופן חדשני - אבל ג'יז. כלומר, זה לא שלא ידגדג לי באצבעות כשהז'קט הספורטיבי הלבנבן יגיע לחנויות הרשת השונות, אבל איך זה קשור לתמונה הגדולה? היכן הבשורה שלי, אלכס? סיריירסלי, דוּד.
את כל הסיפור הזה אפשר למעשה לסכם במשפט שאולי יישמע ברגע הראשון כחסר הקשר, אבל למעשה הוא נכון בכל נקודה במרחב ובזמן, על אחת כמה וכמה אתמול בלילה: סופיה קופולה, מזל שאת קיימת.
החל מדקה 05:04, אפשר להגיד שאני את מנת הצייטגייסט שלי קיבלתי (וזה מצחיק שעוד לפני האנטי-קליימקס של תצוגת אלכסנדר, עוד כשהציפיות טיילו בין העננים, היה ברור שעל רגע כזה אי אפשר להתעלות).
מתנצלת על כל כיתובי הגטי-שמֶטי שמרוחים על התמונות, הכל עדיין כזה טרי שקשה למצוא תמונות ראויות בלי הקרדיט המסורבל - ברגע שיהיו ממצאים נוספים אעדכן את אלבום הניצחון הטיפשי הזה.שני דברים אחרונים שנמצאים בדרגת חשיבות עליונה:
1. ממה שהצלחתי לזהות, נראה לי שסופיה קופולה לובשת את השמלה האחרונה שהוצגה בקולקציית ריזורט 2011 של לואי ויטון.
2. קוונטין טרנטינו, אני אוהבת אותך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה