אבק כוכבים, גנאלוגיה

[מימין למעלה בכיוון השעון: רפאל סטאהלין ל-Elle בריטניה, אמה טמפסט ל-Playing Fashion, פול מאפי ל-V ספרד, Tamer Yilmaz ל-Elle טורקיה, ג'ון לידקוויסט לווג טורקיה, גאראנס דורה, אלסדיר מק'לילן ל-V, טאמו מקפירסון, טומי טון, Arno Frugier. להגדלה: קליק ימני]

להלן מדגם מייצג - וחלקי בלבד - של שובל הלבבות המאוהבים שהותיר אחריו הז'קט המנצנץ מקולקציית אביב 2011 של מיו-מיו, במסעו בין הפקות האופנה השונות של התקופה וערי העולם השוקקות. כמו בכל עונה, עולה וצצה השאלה מחדש: כיצד קורה הפלא? מה מסתתר באבקת הקסם הסודית של מיו-מיו, זו שמצליחה להתפזר שוב ושוב באינספור שבילים מתפצלים?

כן, בסדר, ישנו הסייג המתבקש: כביכול, דבר ידוע הוא שלהיטי אדיטוריאלז צצים בכל מספר חודשים קצוב. ברור שכל עונה מייצרת את המונח הלעוס 'הפריטים החמים', ויעידו על כך בלי שום בעיה השמלה הלבנה ההיא, או צעיף הפרווה ההוא. דוגמאות ישנן בהמונים, ובכל זאת, אצלי ממשיכה לעקצץ התחושה שאין הדבר דומה לפלא המיו-מיו. לא, כאן מתרחש דבר אחר: ניואנס שאינו קשור אך ורק להיסטריה ההפכפכה של המילה המוקצה, השגורה וההו-כה-משעממת (כן, 'טרנד', אני מדברת אליך), כי אם למשהו אחר.

הניחוש שלי הוא שזה קשור לדונלד ויניקוט.

"ראוי לזכור תמיד שהמשחק עצמו הוא תרפיה. הבאת ילדים לידי כך שיהיו מסוגלים לשחק, היא עצמה פסיכותרפיה, שיש לה שימוש מיידי ואוניברסלי [...] הנקודה המהותית במסר שלי היא שהמשחק הוא חוויה, חוויה יצירתית תמיד, ושהוא חוויה ברצף של מרחב-זמן, צורה יסודית של לחיות [living] (הדגשה שלי). השבריריות של המשחק קשורה לעובדה שהוא מצוי תמיד על קו הגבול התיאורטי שבין הסובייקטיבי ובין מה שנתפס תפיסה אובייקטיבית".

אם כן, משחק. זהו האות עבורנו לשלוף מילה שטחית ומחטיאת-מטרה נוספת, מילה שתמיד שבה וחוזרת ביחס למיו-מיו: נזמן לכאן את העובדה שכמעט בכל איזכור למותג נמצא בסמיכות מדכדכת את התואר המאולץ 'Playful'. האיכות השובבית המטופשת והילדותית-בכוח שנושאת עמה ה-Playfulness היא הדרך הבטוחה ביותר להחמיץ מכל וכל את התמצית המרטיטה של מיו-מיו.

ואולם, באותו אופן שהיא מעמידה אותנו קרוב-קרוב לפי תהום ההחמצה, ההפנמה השטחית וחסרת המעוף, נקודה משחקית זו גם מעניקה לנו מפתח זהוב קטן לפענוח המשך הדרך.

"בשביל התינוק (אם יש בכוחה של האם לספק לו את התנאים הנכונים) כל פרט ופרט בחייו הוא דוגמה לחיים יצירתיים. כל אובייקט הוא בחזקת אובייקט 'שנמצא'. אם ניתנת לתינוק ההזדמנות, הוא מתחיל לחיות באופן יצירתי ולהשתמש באובייקטים ממשיים כדי להיות יצירתי בהם ועמם. אם לא ניתנת לתינוק הזדמנות זו, כי אז אין תחום שבו יוכל לשחק, או לחוות חוויה תרבותית; הפועל היוצא הוא שאין חוליה מקשרת אל המורשת התרבותית, ולא תהיה כל תרומה למאגר התרבותי [...] סבורני שהגיע הזמן שהתיאוריה הפסיכואנליטית תכיר בערכו של התחום השלישי הזה, תחום החוויה התרבותית הנגזרת ממשחק (הדגשה שלי)".

אנחנו מדברים כאן על 'תחום שלישי' שאינו עונה לשתי הדיכוטומיות המוכרות, סובייקטיבי מול אובייקטיבי, כי אם פותח מישור חדש. לא ניתן לכוון אליו בתכליתיות, לא ניתן לכפות אותו בכללים ברורים: במילים אחרות, אין "סיבה" שבקולקציית אביב של שנה אחת יככבו הדפסי חתולים משובטים, ושבקולקציה של שנה אחרת ייבחרו לבבות וכוכבים כסופים לקחת את הבמה. זו אינה "השראה" - זהו החיפוש שבמשחק.

"החיפוש יכול לצמוח רק מתפקוד מפוזר וחסר צורה, ואולי מתוך משחק ראשוני, כאילו בשטח נייטרלי. רק כאן, במצב לא מגובש זה של האישיות, יכול להופיע הדבר שאנו מתארים כיצירתי. וזה אם הוא משוקף בחזרה, אבל רק אם הוא משוקף בחזרה, נעשה חלק מן האישיות המאורגנת האינדיווידואלית, וסופו של דבר, בהצטברותו, הוא גורם לאדם להיות, להימצא; ובסופו של דבר מאפשר לו להניח את קיומו של העצמי.
דבר זה נותן לנו את האינדיקציה שלנו למהלך הטיפולי - לתת הזדמנות לחוויה נטולת-צורה ולדחפים יצירתיים, מוטוריים וחושיים, שהם החומר של משחק. ועל יסוד משחק נבנה כל קיומו החווייתי של האדם. שוב אין אנו מופנמים או מוחצנים (הדגשה שלי). אנו חווים את החיים בתחום תופעות המעבר, במארג המרגש של סובייקטיביות ושל תצפית אובייקטיבית, ובתחום שהוא תחום ביניים בין המציאות הפנימית של היחיד ובין המציאות המשותפת של העולם החיצוני לבני אדם".

המשחק, כמו שאפשר לראות, הוא נושא מרכזי ואף יותר מכך - עקרוני - בתיאוריה של ויניקוט, שאותה אני מנתקת בפסקאות הללו מהקשרה המקורי (שהוא בתכל'ס מורכב בהרבה ממה שידובר פה. ובכל זאת). יש כאן מיקוד שנותן למשחק פרשנות מהפכנית: זוהי חוויית בסיס יצירתית, עמוקה עד כדי כך שהיא מנפה בחדות את כל האסוציאציות שהתרגלנו לייחס ליצירתיות באשר היא, בראש ובראשונה את אסוציאציית ה'אמנותיות'. יצירתיות במובנה הגולמי היא היכולת ליצור אני. ליצור חיים.

"עכשיו אנו רואים שלא סיפוק יצרי הוא שמאפשר לתינוק להתחיל להיות, להרגיש שהחיים ממשיים הם, ולגלות שראויים הם לחיותם. העצמי קודם בהכרח לשימוש של העצמי ביצר - על הרוכב לרכב על הסוס ולא להניח לו לדהור כאוות נפשו. אפשר להביא כאן את אמרתו של ביפון: 'הסגנון הוא האדם'. כשמדברים על אדם, מדברים עליו יחד עם סך כל החוויות התרבותיות שלו. השלם יוצר יחידה.
השתמשתי במונח חוויה תרבותית בהרחבת הרעיון של תופעות מעבר ושל משחק, אף שאיני בטוח שיש ביכולתי להגדיר את המילה 'תרבות'. בעצם, הדגש הוא על חוויה. בשימוש במילה 'תרבות' כוונתי למסורת המורשת. אני חושב על דבר מה המצוי במאגר המשותף של האנושות, שיחידים וקבוצות יכולים להרים לו תרומה, וכולנו יכולים לדלות ממנו אם יש לנו מקום כלשהו לשים בו את מה שאנו מוצאים. [...]
אפשר שדי במה שאמרתי להראות הן מה אני יודע על משמעות המילה תרבות והן מה איני יודע. ואולם אני מוצא עניין, בתור נושא צדדי, בעצם הדבר שבכל תחום של התרבות אי אפשר להיות מקורי אלא על יסוד מסורת. והיפוכו של דבר, איש בשושלת התורמים לתרבות אינו חוזר על דברים, מלבד בציטוט מכוון, וגניבה ספרותית נחשבת בתחום התרבות לחטא בל יכופר. קשרי הגומלין בין מקוריות ובין קבלת מסורת כבסיס לכושר המצאה, נראים בעיניי דוגמה נוספת - דוגמה מרגשת מאוד (הדגשה שלי) - ליחסי הגומלין שבין מופרדות ואחדות".

כאן מגיע הרגע שלנו לשוב אל התמונה שהתחילה את הכל. כביכול, פריט לבוש אחד ויחיד מאחד את כל המושאים השונים שמופיעים בה: כולם חוזרים על אותו הז'קט, הכוכבים אותם כוכבים, וגם אם הצבעים משתנים מפריט לפריט, אין בכך חשיבות של ממש וגם קשה לקלוט את הגוונים המשתנים מפריים לפריים. לפי נתונים אלה, מה שאמור היה להתקבל הינו תמונה מפוהקת, הומוגנית, שהעין אינה מוצאת כל סיבה להתעכב עליה.

ואולם, ההיפך הוא הנכון. המשחקיות האמיתית שטמונה בז'קט של מיו-מיו - זו שאינה כוללת סרח עודף מצועצע אלא עונה להגדרה הוויניקוטיאנית החמורה של משחקיות - היא שמאפשרת לכל אחת מן המתלבשות האחידות להיות מופרדת מחברתה. כאן, האמירה "הסגנון הוא האדם" מקבלת טוויסט יומיומי יותר מן ההקשר שבו היא מופיעה אצל ויניקוט: משמעה שסטייל אינו ניתן לניתוק מהאדם הספציפי ומכלל המטען התרבותי שהוא נושא עמו (אגב, כפועל יוצא, ובהכי-שורה-תחתונה שיש, זה אומר שאין דבר כזה "מתלבש טוב". מדובר בפיקציה, מבנה ריק של השפה שאין לו משמעות רצינית). התמונה מאפשרת לנו לראות בפעולה את יחסי הגומלין המרתקים והשבירים שוויניקוט דן בהם - אלה השוכנים בין החזרה האינסופית שמצווה התרבות בהיותה תרבות, לבין הפרשנות היצירתית של היחיד שבאפשרותו "להרים תרומה" למאגר המורשת המצטברת. במובן מסוים, הכתפיים הרחבות והמודגשות של הז'קט הן "המקום שבו אנו יכולים לשים את מה שאנו מוצאים".

"הדברים שאני אומר אכן משפיעים על השקפתנו בשאלה: מהי משמעות החיים [what is life all about]. יכול אדם לרפא את מטופליו ולא לדעת מהו הדבר שגורם להם שיוסיפו לחיות. חשוב עד מאוד שנכיר בגלוי בכך שהעדר מחלה פסיכונוירוטית הוא אולי בריאות, אבל אין הוא חיים".

חשיבותו של המשחק כבסיס לכל חוויה תרבותית היא, אם כן, הנושא של קולאז' הפריימים הפותח, והיא המקום שבו נמצא הקסם החמקמק והחידתי ששזור בבגדים של מיו-מיו. יותר מכל, הדמות בקולאז' שמגלמת את הניואנס הזה היא סניורה קוסטנזה פרסקולאטו, הלא היא הגבירה ההדורה בז'קט המיו-מיו השחור (במרכז השורה התחתונה). הצילום הנהדר, שאחראית לו גאראנס דורה, מסביר בלי הרבה גינונים מיותרים What life is all about.

[הערה #1: כל הציטוטים לקוחים מתוך 'משחק ומציאות' מאת דונלד ו. ויניקוט, 1971, הוצאת עם-עובד תשנ"ו, בעיקר אבל לא רק מתוך הפרק 'מיקומה של החוויה התרבותית']

[הערה #2: התצלום של דורה מופיע כרגע גם בפוסט אחר, שמרגש אותי עד מאוד: בבלוג של שאלה מונרוק, מהיחידות שנדמה לי שאני יכולה לקרוא להן 'אייקון אופנה עולמי' בלי להסמיק במבוכה. כתבתי בבלוג שלה תגובה (טקסט קצר באנגלית שהוא סיכום דחוס של הדברים שרציתי להגיד כאן), ותוך כמה שעות הסתבר לי שהיא העלתה אותה בתור פוסט עצמאי בבלוג שלה (!). זוהי מתנה נהדרת ליום הולדת השנתיים של ג'וש: מזל טוב, ולחיי כמה שפחות פסיכונוירוזה וכמה שיותר מיו-מיו ויניקוטיאני בעולמנו זה].