2.6.11

ורונסקי, עכשיו תקשיב לי ותקשיב לי טוב

[יורגן טלר, 'מחווה למרטין מרג'יאלה', מתוך מגזין Purple, אביב 2007]

עמית שהם / מאדאם בובארי זה אנחנו (מתוך 'חצי בחוץ'*, מוסף גלריה, 1.11.2006)

זאת סצינה מוכרת, שחוקה מרוב שימוש, ובכל זאת כל פעם מחדש היא מולקת את הלב: הגיבורה - חתיכונת, מצחיקונת, לא משנה - מתוודעת לגיבור. הם יוצאים לבלות, הם שבים אליו הביתה, הם גומרים אומר להעמיד במבחן את שיטות התמיכה המתקדמות של המזרן המודרני.

למחרת בבוקר הגיבור אינו בנמצא - יצא לעבודה או לרוץ או מה - והגיבורה, רכה ומסופקת, פוקחת עיניים, נזכרת איפה היא ומבינה שאין לה בגדים להחלפה. שוד ושבר. אל פחד. בתמונה הבאה, כשהיא הולכת להכין קפה ולרחרח בבית, היא לבושה במראה הזך, המציף, של הבוקר שאחרי: התחתונים הקטנים שלה וחולצת הכפתורים הגדולה שלו. בימי בדידות קשים הייתי מסוגל לראות את התמונה הזאת לבד באולם החשוך של ההצגה היומית ולהפוך את הפופקורן על הראש. עוד לא נולדה הבחורה שלא תמיס נשמות במראה הזה, אפילו היא הטיפוס החמוץ ממתכונת ג'ניפר אניסטון.

זורה את המלח בעיניים בינות לפתותי התירס, מייחל מייחל מייחל.

אשה בכתונת גברית גדולה ממידותיה. אכן דימוי קולנועי שגור, אבל העובדה שהוא חוזר בסרטים מבלי לאבד מכוחו נובעת מכך שבפשטותו, במינימום אמצעיו - גוף וחולצה, אשה וכותנה - הוא חושף חוק יסוד צורני, אמת אסתטית: האופן שבו נשים מתלבשות, מראן של נשים בבגדיהן לא דומה במאום למראם של גברים בבגדיהם. אשה לבושה היא יצירה נעלה, טבעית, חריפה, מתומצתת. הגבר הלבוש הוא צל חיוור שלה, טיוטה דהה של מקור עז. אין מה להשוות. האשה היא קסאנאדו. הגבר הוא עפולה.

לא הייתי בונה את התזה על קלישאה הוליוודית. הדבר האלכימי הזה שקורה כשאשה מתלבשת, האותנטיות שלו והאינטואיטיוויות שלו - זהו קסם ייחודי לבגדים: הוא לא קורה בעירום - הדבר הזה נושא חותם אמת בכל ספירה. "אנשים תמיד נתנו לה חולצות. היא נראתה טוב בכל; הכל התאים", כתב דון דלילו, גדול הסופרים החיים, על הגיבורה בספרו "השמות". "אם החולצה היתה רפויה מדי, גדולה מדי, ההקשר היה מתרחב עם הבד, וזאת היתה הפואנטה".

הרבה סיבות לפער שאינו ניתן לגישור בין האשה המתלבשת לגבר המתלבש. הסיבה המעשית, לדוגמה: בגדי נשים מגוונים ומאתגרים יותר מבגדי גברים, כך שלאשה, הודות לכמות ולאיכות גם יחד, קל יותר להתלבש. או הסיבה ההיסטורית: מתחילת האנושות ועד ימינו מתעסקות נשים בבגדים יותר מאשר גברים, כך שאשה, הודות לידע ולניסיון, יודעת מה היא עושה בבגדיה הרבה יותר מגבר. לא רק שחופש הפעולה שלה גדול יותר, אלא גם האשראי הסמלי שניתן לה - ההנחה שיש רעיון מאחורי המראה שלה, שכל מראה הוא קונצפט - גדול מההקשר הסמלי השמור לגבר. אבל יש סיבה נוספת לפער, סיבה פחות גלויה אבל לא פחות מוחשית, הסיבה המיתית.

בגדים עולים בקנה אחד עם נשיות משום שבגדים הם חלק בלתי נפרד מהמיתוס הנשי. בדברי הימים הוגדרה נשיות כסוד, כמסתורין, כמעט כמיסטיקה; ואף על פי שבגדים לא עונים להגדרות הללו באותה תנופה, הם חולקים את דרכי הפעולה החמקמקות שלהן. בגדים חולקים עם הנשיות את ההסתרה והשכבתיות, את המיסוך והחידתיות. בגדים, כמו נשים, משחקים משחק של הסוואה וגילוי, של אור-צל ופיתוי.

כשאשה מתלבשת היא משתתפת איפוא במיתוס של עצמה; הגוף שמכסה על חידה מתעטף בעוד קליפה. החידה מתרחבת, המסתורין מעמיק. הו, גרביונים. כשגבר מתלבש, לעומת זאת, הוא נמצא מחוץ לאלמנט המיתולוגי שלו. גבר - הצייד, הלוחם, המספק - מעמיק את המיתוס על אודותיו כשהוא יוצא לדרך, נניח, או כובש איזה חור. פעולת ההתלבשות היא חלק מההכנה שלו, חוליה אפורה בהבניית דמותו, ולכן לרוב היא נגמרת במדים. ראו איך אפילו אנשי העסקים שלנו מתלבשים כולם אותו הדבר, עם משיכה לתלבושת בית ספר.

מיתוסים, צריך לזכור, הם עסק מלא אינטרסים. כשמדברים בהם במאה ה-21 מדברים בספקנות מהולה בשעשוע. מובן מאליו שמיתוס האשה-כחידה הוא מיתוס שעוצב בידי גבר, מן הסתם כתגובה לקושי שלו להבין מה הבעיה שלה לגמור, והלוא אצלו זה בא כל כך בקלות. אבל עם כל הרעות השוביניסטיות שיצר מיתוס האשה-כחידה, ברור שבנקודה הזאת בזמן, כשהמהלך הפמיניסטי עודנו רחוק ממיצוי, המיתוס הזה עודנו שרוי במוחות, עודנו מכתיב את דרך ההתבוננות באשה. יש להילחם בו עד חורמה כשנעשה בו שימוש בריוני, אבל מזיוו הספרותי זה אחלה מיתוס. זוהר בשלל דקויות. אני לא מחזיק מארכיטיפ האשה המסתורית, למעשה אני חושד שבא לעולם כסובלימציה של אימפוטנציה, אבל במחלקת ההלבשה הוא נראה לי לא רק מגניב אלא גם נכון. בלעדיו יהיה קשה להבין את סוד הקסם של האשה המתלבשת, את האופן שבו "ההקשר מתרחב עם הבד".

ההכרה בעליונות האשה המתלבשת תעשה לגברים רק טוב. בדיוק. לאו דווקא משום שתעביר אותם שיעור בענווה, זה אבוד, אלא דווקא כי יותר ויותר גברים רוצים ללמוד להתלבש, ויותר ויותר מהם, עושה רושם, באים לנג'ס בשביל טיפים. אין לכם משהו טוב יותר לעשות, תגידו? כולה בגדים. למי אכפת? רכיכות. במקום עצות מעשיות מוטב להעמיד את התורה כולה על רגל אחת: אמנות הלבוש היא אמנות נשית. גברים שרוצים להתלבש מוכרחים לראות נשים, להבין אותן, יותר מזה, הם מוכרחים - לרגע, בתודעה - להיות נשים. מאדאם בובארי זה אנחנו. לא משנה אם לאחר מכן הם רק ירצו להפשיט אותן, בין הארון לראי עליהם לזכור שעולם האידיאות של הבגדים הוא עולם נשי - שם בשמי התחרה נמצאים כל החומרים וכל הרעיונות הטובים. מובן שגברים יצטרכו להבין איך מיישמים את הרעיונות האלה, איך מחילים אותם על הגוף הגברי - להעתיק אותם כמות שהם אי אפשר, אחרת הסצינה הפותחת לעיל היתה של בראד פיט מכין קפה בקומבינזון. אבל בטרם המעשה יש להכיר בהלכה. אלוהי הבגדים הוא ונוס בפרווה. להתלבש יפה פירושו להיות אשה. לא כדראג, לא כאנדרוגינוס, לא כקוויר. כאידיאל שעיר: גבר במלואו.

- - -
* הערה: 'חצי בחוץ', הטור שכתב עמית שהם ב'גלריה' של עיתון הארץ לאורך שנת 2006, הוא מהפסגות של הכתיבה העברית בעשור האחרון. הלינק הזה, שמאגד חלק נכבד מהטורים שהתפרסמו, הוא כנראה אחד מהאוצרות האמיתיים המעטים שמסתתרים באינטרנט הישראלי. ולא, אני לא חושבת שאני לוקחת את זה רחוק מדי. יש לי תמונה די ברורה של עצמי, יושבת בפינת האוכל בבית הכרם, וקוראת בפעם הראשונה את השם המוזר הזה, "מרג'יאלה", וחשה בבירור בעקצוצים של קרחון זוהר - התגלות קצה קצהו של עולם חדש מופלא. מי ידע שככה אפשר לדבר על בגדים, על המקום שהיה מקור שמחה ונתיב מפלט עבורי? ההלם היה גדול ובמובן מסוים, הוא לא שכך עד היום. מה זה אומר, שהכתיבה הטובה ביותר על אופנה שנראתה כאן מעולם היא פרי יצירתו של גבר? אין לי מושג, ולא בטוח שזה ממש משנה.

מה שכן חשוב הוא שקריאתו מחדש של הטקסט הזה מאפשרת לי להתמודד עם סוגיות עקרוניות שמטרידות אותי בכלים חדשים, יצירתיים במובן היצרני - ואין עדות טובה מכך לכוח הפוטנטי שמפעם במילים גם היום. זו גם הסיבה שהטקסט מופיע כאן בצורה המשונה הזו - לא כלינק או כצילומסך - כי הכוח שהוא אוחז בו דוחף למקם אותו בקונטקסט של הרגע. אגב, בנוגע לסוגיה שמסיימת את הטקסט - הדרישה לאינטרפרטציה אופוזיציונית ללבוש הנשי שתוכל לשמש את הגוף הגברי - בעיניי דווקא מדובר באופוזיציה במובן החזק של המילה. סיכם את זה עבורי באולטימטיביות הדנדי האולטימטיבי ששינה את הלכות הלבוש הגברי, מיסטר בו בראמל: "אם מסתובבים להסתכל עליך ברחוב, סימן שאתה לא לבוש היטב".

2 comments:

rona אמר/ה...

צודקת צודקת צודקת צודקת. מה הוא עושה היום?

Maayan אמר/ה...

זהירות! תגובה ארוכה בשלושה שלבים
1. איזה טקסט נפלא!תודה שהעלית אותו. כאילו הטקסט עצמו לובש כותונת גברית צחורה במקום בו לא מצפים להתקל בה.
2. לא רק שמדובר בפרי יצירתו של גבר, מדובר בסגנון כתיבה "גברי" (לא שכך גברים כותבים, אלא שנכרת בו אסופת תכונות שתרבותית נחשבות גבריות, כמובן)- בהיר ונהיר, כל משפט מחדש משהו על קודמו, עשיר ו"מרשים" בידע שבו, בעובדות שאינן נתנות לויכוח ובאינטרדיסיפלינריות. ויש אפילו טאץ' "נשי",של רגש, עדנה וערבוב של שפה ותכנים "נמוכים" לצד גבוהים, כי בכל זאת.
3. די הגיוני שמשפט שמנסח עובדה כה ברורה אשר אין בה שאלה של סובייקטביות כמו "הכתיבה הטובה ביותר על אופנה שנראתה כאן מעולם" ייגמר בשם של גבר לא? התשובה כבר מטה את כובעה בגוף השאלה ומחכה לצעוד החוצה לבמה.
ודווקא לי זכורים שמות רבים של כותבות שהפעימו אותי מהעבר הלא רחוק (הי- זה הכל שאלה של סטייל אחרי הכל), ויתרה על כך- נדמה לי שלכותב יש מתחרה (או יותר נכון- אחות) שוות ערך, כאן בבלוג זה ממש.