29.8.11

"הגישה להרמוניה השתנתה עם הדורות - מה שנחשב בעבר לאקורד דיסוננטי צורם, התקבל בדורות הבאים כסביר, ואף דרוש לאוזן המודרנית יותר"*



[סטיבן מייזל לקמפיין סתיו 2011 של לנווין | דרך טל עמית | *]

יש פעמים כאלה, שבהן הכל מתחבר. פעמים כאלה, שבהן שיר הגילטי פלז'ר שלך - אבל באמת גילטי, כי כמה נמוך אפשר לרדת - מופיע באורח פלא כפסקול הקולקציה של בית חלומותייך אשר בראש גבעה - בית לנווין דאט איז - ולפתע, לדקה אחת, ההפתעה והפליאה והשמחה נארגות זו בזו לכדי חיוך מביך בעוצמתו. לסיכום: מי שנתן את הוראות הבימוי המגושמות לצמד הגברברים הוא מאסטרו תנועתי (ברצינות), לראקל זימרמן יש את הגרוווּב, והכי חשוב, והמסקנה שמתעלה גבוה מעל כולן: יש לקוד ולהגיד תודה, ושוב תודה, ושוב, על שנייה 00:51. ראיתי לא מעט סרטוני חתלתולים במהלך חיי, אבל כשאני רואה שיא חמידווּת חדש נשבר ומתפצפץ אל חלל האוויר ברעש גדול - אני יודעת לזהות אותו.

2 comments:

נעה אמר/ה...

הא! אדיר!

Michal מיכל אמר/ה...

איזה מצחיק, אני בדיוק כותבת פוסט קצת יותר ארוך שקשור לסרטון הזה.
לגמרי מסכימה לגבי הכוראוגרפיה. השיר הזה עצבו אותי נורא עד שראיתי כמה שלומפרים חמודים אפשר להראות איתו.