"הגישה להרמוניה השתנתה עם הדורות - מה שנחשב בעבר לאקורד דיסוננטי צורם, התקבל בדורות הבאים כסביר, ואף דרוש לאוזן המודרנית יותר"*

[סטיבן מייזל לקמפיין סתיו 2011 של לנווין | דרך טל עמית | *]

יש פעמים כאלה, שבהן הכל מתחבר. פעמים כאלה, שבהן שיר הגילטי פלז'ר שלך - אבל באמת גילטי, כי כמה נמוך אפשר לרדת - מופיע באורח פלא כפסקול הקולקציה של בית חלומותייך אשר בראש גבעה - בית לנווין דאט איז - ולפתע, לדקה אחת, ההפתעה והפליאה והשמחה נארגות זו בזו לכדי חיוך מביך בעוצמתו. לסיכום: מי שנתן את הוראות הבימוי המגושמות לצמד הגברברים הוא מאסטרו תנועתי (ברצינות), לראקל זימרמן יש את הגרוווּב, והכי חשוב, והמסקנה שמתעלה גבוה מעל כולן: יש לקוד ולהגיד תודה, ושוב תודה, ושוב, על שנייה 00:51. ראיתי לא מעט סרטוני חתלתולים במהלך חיי, אבל כשאני רואה שיא חמידווּת חדש נשבר ומתפצפץ אל חלל האוויר ברעש גדול - אני יודעת לזהות אותו.