[כריסטופר קיין, אביב 2013]אז יש את הסצינה הזו ב-The Wall של פינק פלויד (כן! כתבתי את המשפט התיכוניסטי הזה ואני לא מתביישת. כלומר, אני מתביישת אבל אתגבר), בה בני אנוש מובלים לפומפייה מאיימת, נטחנים, ויוצאים מצידה השני כרצועות בשר קצוץ.
מסלולי התצוגות בשבועות האופנה הנוכחיים של ניו יורק ולונדון מאכלסים בגדים קצוצים: חתוכים, זוויתיים, לייזריים, סניטריים בדיוק הבוהק שלהם. רצועות נכרכות, בדים מתקדמים, הדפסים מתישי אישונים, תפרים בלתי נראים יוצרים מעטפות-גוף הרמטיות. זה לא מינימליזם, זה מכניזם* - ולמרבה הפלא, היות הרוב המוחלט של עבודת הקיצוץ החללית הזו תוצאה של עבודת יד אנושית ולא של תהליך ממוחשב כלשהו רק הופכת את העסק למבהיל עוד יותר.
דונט גט מי רונג - עם הידע הזעיר שלי בתולדות/היסטוריית האופנה, אני ממש לא מציעה איזו חלופה "כמו-של-פעם", "סוערת", "אותנטית", "אינדיבידואלית" (תיאור כזה בעיקר גורם לי לדמיין שמלות פלמנקו אוריינטליסטיות צועדות בשורה על המסלול. ברר). אני רק יודעת שדרוש פלא כמו כריסטופר קיין כדי לייצר קול יחיד שמשווע לדבר ולתקשר עם מה שמחוץ לו - הד עמום שמתפענח דרך מסך יצירות גומי סינתטיות ומרחפות באמצעות מסקינטייפ שחור, אלים, זועק.
3 תגובות:
את נהדרת
דווקא בפריט שהכי מצא חן בעיניי - הטופ הלבן עם המסקינגטייפ בהדבקה מאסיבית (התמונה האחרונה בפוסט) - האם עיניי רואות נכונה? האם נותרה בבגד סיכת תפירה מיותמת? הו, לא...!
אגב, זה לא מסקינגטייפ. זו גאפא.
הוסף רשומת תגובה