[סוזי באבל מצלמת את הסוודרים המסוכנים לציבור של כריסטופר קיין, שואורום קולקציית חורף 12-13]קולקציית האביב של כריסטופר קיין הותירה אותי במצב קונסיסטנטי של "חייבת להתיישב ולכתוב על הטירוף הזה כמו שצריך". אובססיות נעורים, מדבקות, מכתביות, נוצצים, פרוורסיה - תימות שצפו בדיוק מרהיב ומכאיב וקראו להסתכל שוב, ושוב, על כל דיטייל וכל קריסטל תפור. אבל כידוע, יש קושי באוויר, ורשימת ההערות החטופות הלכה והצטברה בלי יכולת לסדר ולעבד. זו הסיבה שלפני חצי שנה בדיוק - אבל באמת, בדיוק פחות יום - שטף אותי גל אופוריה מלווה בצביטה, כשראיתי את הפוסט הנהדר שסוזי באבל כתבה על התצוגה.
את סוזי - בדיוק כמו את טאבי גבינסון, אגב - בכלל לא קראתי בזמן "הנכון". היתה איזו חומה שהתקשיתי לצלוח ביני ובין המגה-בלוגים האלו - זה תמיד הרגיש מהצד כמו איים דוברי דיאלקט ספציפי, כזה שאין לי כוח או רצון להתחיל להתעמק בו ולפענח. אבל זמנים משתנים, בחורות משתנות, ואם לחזור לנושא - הפוסט ההוא של סוזי גרם לי להרגיש שיש מישהו בעולם שידבר על הדברים החשובים, שיבין למה צריך לשמוע את לאנה דל ריי בפברואר 12', שיסתכל מקרוב-מדי על שוליה של מדבקה מבריקה ויבכה כשצריך.
אתמול - חצי שנה בדיוק מאז אותו רגע בוכה - סוזי כתבה פוסט על קולקציית החורף של קיין. זוהי קריאה מומלצת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה