פוף

[משמאל: הקולקציה של ז'יל סנדר שהוצגה אמש בשבוע האופנה במילאנו - גרסה חורפית ומופלאה לקשת המהפכנית שרקח ראף סימונס לעונת האביב - והגשימה את כל משאלות הבועה שלי | מימין: תחילת שושלת ה-Cocoon, כפי שנוצרה בידי קריסטובל בלנסיאגה, במודעה ממתישהו בפיפטיז. סריקה: TFS | להגדלה: קליק ימני]

שישי שמח

[בריג'יט סייר ל-Dazed & Confused, נובמבר 2010]

זו תמונה גדולה בפני עצמה, אבל העובדה שנעשיתי אובססיבית לאחרונה לכל עליונית שביכולתה להקיף את הגוף בבועת-מגן תפוחה, לשוות לכתפיים מראה של שחקן פוטבול נעים הליכות ונימוסין - בין אם יהיה זה מעיל הגולם שאמש שיחקה בו מיוצ'ה פראדה, או כל יצירה בלונית אחרת - עובדה זו עושה אותה גדולה אף יותר. שבת שלום מוגנת ותפוחה.

ליפסינק

[ריצ'רד אבדון לווג, אפריל 1972 | לורי בארטלי ל-Elle, מרץ 2011 | בפרק הקודם | ואף מילה על סלבדור]

אבודה בסוואנה

[להגדלה: קליק ימני | בשחור לבן: שמלות נשף של דיור ופילים כרקדני ליווי; ריצ'רד אבדון, 1955 | בצבע: פראדה, סלין ופילים כאביזרים נלווים; Sean Seng למגזין Pop, אביב 2011]

מעבר לעקרון העונג, או: הדהרמה של הקיסר

[הקייזר בסשן טיפולי צפוף עם קייט מוס, צילום: אוליבייה זאהם]

אז בשבוע החולף נתקלתי באחת הכתבות הדגולות ביותר שקראתי לאחרונה: Karl Lagerfeld's Fashion Therapy, כפי שהתפרסמה באתר האינטרנט של הארפר'ז באזאר. הטור הזה - שבנוי על המסורת הפיפטיזית האהובה של "אתה שואל - המומחה עונה" - הוא כל מה שצריך כדי להוכיח את הטענה (שחזרה פה שוב ושוב, ושוב) אודות שלטונו הבלתי מעורער של הקייזר בעולם, אבל הוא גם - ובעיקר - הרבה יותר מזה. מדובר פה בזן-מאסטרינג - בגרסה מערבית-קפיטליסטית, כמובן - מהמעלה הראשונה. וכיוון שכך, כמו עם כל מנטור נערץ שחסידיו מבקשים להפיץ את תורתו ברבים - חשבתי שהאקט המתבקש יהיה לתרגם עבורכם את המשנה הלאגרפלדית הסדורה ומסדרת-הראש (בתכל'ס, לינק סתמי היה עובר מתחת לרדאר, על אחת כמה וכמה שמדובר בקישור לממשק המרגיז והדפרסיבי של הארפר'ז). על כן קבלו בבקשה את 'התרפיה האופנתית של קארל לגרפלד', התרגום המלא:

שאלה: המחשבות על המיתון משאירות אותי ערה בלילה. בעלי אומר לי שאני חייבת לקצץ בהוצאות הבזבוזים, אבל אני מוטרדת מהמחשבה על שופינג בתקציב מוגבל. האם אני יכולה להיראות שיק, גם כשאני קונה צ'יפ?

תשובה: הדבר החשוב ביותר הוא לישון היטב. נסי לחלום חלומות מתוקים, בלי סיוטי מיתון. עלייך לגלות האם המיתון הוא רק תירוץ עבור בעלך כדי להגיד לך לבזבז פחות. לעולם אל תשתמשי במילה צ'יפ. היום כולם יכולים להיראות שיק בבגדים לא יקרים (גם העשירים קונים אותם). ישנם בגדים מוצלחים בכל רמת מחיר כיום. את יכולה להיות היצור השיקי ביותר בעולם בג'ינס וטי-שירט - זה תלוי בך.

אל תשתמשי בבגדים זולים כשיקוף לספקות האישיים שלך - היי גאה בעצמך לא רק בגלל שאת לובשת בגדי מעצבים יקרים. הם נהדרים, אבל הרבה אנשים מאושרים בלעדיהם. אל תשחקי את הקורבן: זה קל מדי. את באה קודם, הבגדים - אחר כך. המציאי קומבינציות חדשות לפריטים שכבר יש ברשותך. שחקי איתם. אלתרי, הפכי ליותר יצירתית. לא בגלל שאת חייבת, אלא בגלל שאת רוצה. התפתחות היא הסוד לשלב הבא.

ש: מרפקים משופשפים, טי-שירטס לבנות וג'ינס בשטיפת אסיד הם הדברים הכי חמים עכשיו, אבל אני בלחץ שהלוּק הזה יגרום לחברות שלי לחשוב שהתרוששתי. איזה רושם אעשה? האם החברות ישפטו אותי?

ת: הטי-שירט יכולה להיות מושלמת, והג'ינס גם. הגוף חייב להיות מושלם גם הוא - זה מסייע רבות. אם הוא אינו כזה, קני מידות קטנות ופחות מזון. ג'ינס בשטיפת אסיד הם לא עניין חדש - הם בסביבה מאז שפרצי קניות פראיים נמצאים איתנו. כדי להמציא מחדש את עצמך המושלמת בתלבושת הצנועה מכולן, אל תדלגי על איפור והקפידי על עור ושיער שאין בהם רבב. ‪אלה יעשו רושם גדול יותר‬ מאשר בגדים יקרים. דרך אגב - עם אילו חברות את מסתובבת בדיוק? התלבשי עבור עצמך ועבור הגבר שאת אוהבת (אם יש כזה). נשים שמתלבשות כדי להרשים נשים אחרות - שכחי מזה. זוהי דרך מחשבה גרועה ביותר.

ש: אני מרחפת לגמרי. אני כל הזמן מתעסקת ברכישה הבאה שלי: ז'קט מחויט חדש, חולצת מלמלה, מחרוזת פנינים. האם אני שופוהוליקית? מה בכלל אני צריכה לקנות?

ת: ראשית, הביטי בז'קט שכבר יש לך. אותו דבר בקשר לחולצת המלמלה ומחרוזת הפנינים. הם כולם נראים אותו דבר בכל מקרה, והם יכולים לחכות כיוון שאינם חדשים. קני מה שעדיין אין ברשותך, או מה שאת באמת רוצה - מה שיכול אחר כך להתמזג עם מה שכבר יש לך. קני רק בגלל שמשהו מרגש אותך, לא בגלל עצם אקט הקנייה. זה ילדותי למדי. לשוטט מחנות לחנות נחשב היום לסוג של חרדה תרבותית. ישנן דרכים קונסטרוקטיביות ואינטליגנטיות יותר לבלות בהן את זמנך.

ש: אני עפה על הצבעים הבוהקים של קולקציות האביב, אבל אני די פרח-קיר. האם יש איזו דרך מעודנת לשלב אותם בלוק שלי?

ת: במונחי אופנה, הצבעים האלה הם די הקיץ שעבר. האדם מתעייף במהירות מהדפסים צעקניים וצבעים עזים. ואם את רואה את עצמך כפרח קיר, כדאי שתחפשי נתיב אופנתי אחר. בסביבה עירונית, ההדפסים והצבעים הללו לא נראים טוב במיוחד - ככה שאם את חייבת לעטות אותם, חכי לחופשה שלך.

ש: הייתי שמחה להגיע למסיבה בזוג סנדלים עם עקב גבוה בטירוף, אבל האם אהיה מסוגלת ללכת בהם אחרי כמה דרינקים? אפילו כמה מדוגמניות המסלול לא מצליחות להישאר יציבות!

ת: אנא, שאלתך היא ילדותית במפגיע. אל תשתי כשאת נועלת סטילטו. איני יכול לייעץ לך להשתכר בבית וכך לגלות האם תהיי מסוגלת להתהלך על עקבים במסיבה. מלבד זאת, את לא צועדת על המסלול. החיים אינם צריכים להיות תצוגת אופנה. רק הבנות בתצוגות נאלצות לנעול דגמים שהעבודה עליהם עוד לא הסתיימה. מה שאת רואה מאוחר יותר בחנויות הוא בטוח - או לפחות, בטוח יותר. נעמי קמפבל הפכה ללהיט כשנפלה מפלטפורמות הוויויאן ווסטווד שלה בזמן תצוגה. את לא חייבת ללכת על כל כך גבוה: והיה ואת נמוכה, את עלולה להיראות לא בפרופורציה. עקבים אקסטרה-גבוהים למעשה נראים טוב יותר על נערות גבוהות, אבל גברים סולדים מהסתובבות עם ענקיות שגורמות להם לחוש כגמדים.

ש: מדכא אותי שאני לא יכולה לנסות את טרנד הקשירות שנצפה בהמון תצוגות. מה הדרך הכי טובה לנסות אותו בלי להיראות כמו פריקית של סאדו-מאזו?

ת: כדאי לך לשכוח מכך באופן מוחלט אם את מתלבטת בעניין. ישנם טרנדים אחרים העונה שתוכלי לנסות. להיראות כמו פריקית סאדו-מאזו בלי להיות אחת כזו, זה גרוטסקי. אני מתנגד נחרצות לסגנונות ששמים נשים תחת מה שאני מכנה "אזעקת מיניות תמידית". זה עלול להיות מביך ביותר עבור אחרים - וכמו כן, כאשר אינו מלווה בפעולות התואמות אותו, גם מגוחך למדי. אל תלבשי מה שאת מתלבטת לגביו, לבשי מה שאת חושבת שנכון לך. אם את רוצה לשחק תפקיד, חפשי אחר סגנונות אחרים. פריקית סאדו לא צריכה להיות האופציה הראשונה שלך.

ש: אני אוהבת את משחקי השקיפות שראיתי על המסלולים, אבל אני לא אקסהביציוניסטית. מה אני אמורה ללבוש מתחת לכל הבדים השקופים בלי שיהיה לי כשל מלתחה מביך?

ת: כיום זה קל ביותר. בכל מקום ישנם בגדי גוף מעולים בצבע עור. אבל למה בכלל להיכנס לריקוד שבע המטפחות הזה אם את טיפוס מתחסד? התבונני בסגנונות רומנטיים: אפשר בקלות להרכיב מהם מראה שלם, אם כי הם עלולים להיות משעממים. את עלולה להיראות כאדם מבולבל אם את לובשת דברים שאינך משוכנעת כי הם מתאימים במאת במאת האחוזים לך ולחייך.

ש: יש לי OCD בכל מה שקשור ללבישת שחור. איך אני מזריקה קצת צבע לחיי?

ת: שחור, כמו לבן, הוא הצבע הטוב ביותר! שניהם יכולים להיראות נפלא עם טאצ'ים צבעוניים של אדום, למשל.

ש: ליפסטיק אדום בוהק, עגילי שנדליר - אני כל הזמן מחפשת אחרי ההיי האופנתי הבא. מהם לדעתך המרעננים העדכניים?

ת: אני לא בטוח ש"מרעננים" הם באופנה! זהו אולי הרגע לחשוב על הדברים שוב. האם חייך כל כך אפרפרים שאת כל הזמן זקוקה להיי מסוג חדש? ישנם אנשים שיקראו לך שטחית, אבל בתור הרופא שלך, אני אומר: נסי להביט בעצמך מעט עמוק יותר. אופנה היא חשובה, אבל היא לא המרענן היחידי. שני את תסרוקתך, המציאי מחדש את הלוק שלך. התחילי בהתחלה. התבנונני בעצמך בכנות, ואל תבקשי ממני להגיד לך את מה שאת רוצה לשמוע. אינני נמצא כאן רק כדי לרצות אותך. עבודתי היא להגיד לך שזהו הזמן לשינוי קטן. אני מקווה שאינך כועסת.

ש: באייטיז יכולתי להתהלך בחצאיות מיקרו-מיני, גרביונים שקופים וכריות כתפיים בלי שום בעיה. כעת שהצללית הזו חזרה, אני כפייתית בקשר להחזרת הגזרה המושלמת שלי מפעם. האם זה טרנד חולף, או שהוא כאן כדי להישאר?

ת: זה אינו לוק שנועד לאנשים שלבשו אותו כאשר הוא היה חדש. ומדוע בכלל נתת ל"גזרתך המושלמת" לחמוק ממך? תירוץ מוצלח, אבל הוא מסתיר את הצורך שלך להתחבא מאחורי פרסי שופינג. השיגי את הגזרה המפורסמת הזו בחזרה, אבל שכחי מסגנונות של לפני 25 שנה. אל תגעי בהם - ישנם מספיק מראות חדשים ושונים באופנה עבור "גזרתך המושלמת", לכשתחזור - ואני מקווה שיהיה זה בקרוב. אלה הם טרנדים חולפים, כמו כל מראות הרטרו. גלי מה הצעד הבא באופנה.

ש: אני סובלת מפיצול אישיות: האם ללכת על מראה זוהר, או לשמור על פרופיל אופנתי נמוך בזמנים פיננסיים בעייתיים אלה?

ת: עדיפה אישיות מפוצלת מאפס אישיות. אם יש לך את התחושה הזו, מדובר בסימן טוב. משמעות הדבר היא שישנן מספיק אישיויות כדי לפצלן לשתיים - אבל איו זה אומר מי מהן היא המעניינת יותר. שכחי מ"הזמנים הכלכליים" וחשבי מה נכון לרגע הזה בחייך. ישנו סוג של זוהר שטיח-אדום שהוא מיושן להחריד. יש להמציא מחדש את המראה הזה, אבל כיוון שאינך כוכבת קולנוע, השטיח היחיד שעלייך להמם הוא זה שלך*.

*הערת המתרגמת: הו!

שישי שמח

[טרי ריצ'רדסון ל-Purple Magazine, גיליון אביב 2011]

כי אם כבר לתפוס בעכוז שלא ישיב לך אהבה, כדאי לעשות זאת בשמלה מפוסלת וזוג נעלי סינדרלה שרכשת אצל Alaïa.

מצעד הפזמונים

[שבוע האופנה בניו יורק סיטי, עונת חורף 2011/2012. מימין לשמאל: אלטוזארה | פרין | אלכסנדר וונג |להגדלה: קליק ימני; לברברת נוספת: כשאין לי משהו קוהרנטי להגיד - ולט'ס פייס איט, רוב הזמן אין לי - אני מקשקשת על התצוגות בחשבון הטוויטר שלי. זה לא שאני עושה את זה באופן מחושב, אבל אם אני מהרהרת בכך לרגע, כנראה שזה פורמט הגיוני להתמודדות עם השצף-קצף של שבועות האופנה. עם זאת, כשיישוב הדעת בכל זאת משתלט לכמה שניות, יאה להקדיש מבט קרוב ומתרפק לרגעים שנחרטו בזיכרון למרות סחרחרת האינפורמציה: הגראנג' הזוהר של אלטוזארה, הווירטואוזיות המפתיעה של פרין, והרוך הקשוח של אלכסנדר וונג. ♥]

פלא ילד

[אלכסנדר וונג בטירוף פוסט-תצוגה, חורף 2011; מקור: Purple Diary]

אני לא יודעת למה זה, אבל אפילו יותר מהתמונות של קולקציית החורף החדשה והספוט-און של אלכסנדר וונג (שכמו תמיד, מהווה את הסמן האמיתי לפתיחתו של שבוע האופנה הניו-יורקי ותחילתו של הטירוף הכללי) - היה זה סרטון הווידאו מהתצוגה שגרם לי לעוף קשות על מה שהלך שם על המסלול. זה בדיוק הפוך מהדרך שבה אני לרוב נוהגת לחוות תצוגות - ונראה לי שזה קרה בגללל שהמוצגים כאן אוצרים אנרגיה רוחשת באופן כזה שתנועה בלייב עושה עמם יותר צדק מפריימים קפואים ופטישיסטיים. מצחיק שאפילו הפריים שמופיע כאן למעלה, של האיש/ילדון בכבודו ובעצמו, הוא אולי קפוא כדרכן בקודש של תמונות סטילס - אבל אוצר תנועה נדירה בחיותה. אלכסנדר, בייב, תרקוד עד שהבוקר יאיר - הרווחת את זה ביושר. ההוכחות כאן:

שישי שמח

[אנוק אמה ב-La Dolce Vitaֿ; מתוך If We Don't, Remember Me - שמחזיק בעיניי בתקופה האחרונה בתואר הטמבלר המדהים ביותר ברשת]

לא הצלחתי לגלות האם השמלה שלה כאן היא יצירה של פיירו ג'ראלדי, מעצב התלבושות האגדי שעבד עם פליני, או של בית אופנה מוכר - אבל כך או כך, כשרואים בסרט את המרבד השחור הנוצץ הזה מזווית אחורית מבינים שבתכל'ס מקורו בפלנטה אחרת (קריפטון?). שלמות קיצונית שכזו אינה יכולה להתקיים בעולמנו זה.

רגע עם דודלי

♥ "This is typical Paris inspiration, from the early years of the 20th century,
when modern art became modern"

♥ "Purple Rain, the Prince song, is one of my favorite songs"

♥ "Nonchalance in couture is very important.
Couture without nonchalance is just drag queen attitude of women of a past era,
that I hope that will never return"

יש לא מעט אנשים ששולטים בעולם בלי שמגיע להם. קארל לגרפלד הוא לא אחד מהם.

שישי שמח

[לפני בדיוק שבוע, בתצוגת הקוטור של שאנל לעונת אביב 2011]

צ'אק ייטס

[אלכסי לובומירסקי לווג גרמניה, פברואר 2011]

חמש סיבות לחבק את ההפקה הזו:

1. היא נפתחת (תמונה #1) כמו גרסה לסבית-סובייטית ל'גותיקה אמריקנית'.
2. היא מהלכת על הגבול הדק בין טוהר, פוריטניות ושחרור בלי ליפול לקלישאות לוליטאיות/מיניות לעוסות.
   
3. היא לא שוכחת לצחקק (אי אפשר לא לחייך מול המשקפיים בתמונה #4).
   
4. היא גם לא שוכחת להציג שמלה כחולה זוהרת מקולקציית האביב של מיו-מיו (תמונה #2).
5. פרספקטיבת האולדסקול העסיסית והאלגנטית בה היא מעמידה את חיי הכפר מזכירה לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים את היצירה הטלוויזיונית הכי משמחת שנחשפתי אליה השנה (נכון, רק תחילת פברואר, אבל לא נראה לי שתהיה לה תחרות רצינית בזמן הקרוב). קוראים לה Downton Abbey (כן, דאונטון ולא 'דאונטאון' - אין יותר אפטאון מזה), ואיני מתכוונת לחפור רבות בנושא, רק אסתפק בלהגיד: תחשבו גוסיפ גירל, אבל במקום במנהטן של ימינו - בטירה אנגלית של ימי תחילת המאה הקודמת. וכן, במקום מלתחת המארק ג'ייקובס/פרואנזה סקולר: כל המלמלה, משחקי השקיפות, השובלים (יש הטיה כזו ברבים בכלל?) והכובעים החייזריים שרק אפשר לבקש מ-1910. הייתי ממשיכה ומסבירה מדוע ליידי מרי היא בלייר וולדורף החדשה, מספקת הוכחות ויזואליות להיותה אושיית הסטייל המובילה בדאונטון וממשיכה בלהג ארכני על גדלותה הבלתי נתפסת של מגי סמית' (כפי שעשה זאת בחינניות מר שגיב, שדרכו בכלל הגעתי לאוצר) - אבל באמת, כולנו אנשים עסוקים ולכם יש שבע שעות עונג לפניכם. לכן נא למהר לכאן, ואחר כך - להמשיך כרגיל (אפשר גם פשוט לסגור את הסיפור פה). מסרו ד"ש למגי, ותגידו לה שאני מיד מגיעה - רק סוגרת את הרוכסן של המיו-מיו הכחולה הזוהרת ועולה לכרכרה.