עדכון: כיוון שאני קונטרול פריק שמתקשה במסגרות, אני מצרפת כאן את הגרסה המלאה של הטקסט שפורסם אתמול בוואלה! - בלעדית ואקסקלוסיבית לג'וש (המון גופי תקשורת נלחמו על זה, אבל הוא זכה במכרז. הכל פרוטקציה במדינה הזו). זה לא שונה באופן מהותי מהפרסום באתר, אבל כאמור, קונטרול פריק. אני מזהירה מראש שזה ארוך, בלי תמונות, וכולל ציטוט מהמניפסט הדאדאיסטי. שלא תגידו שלא אמרתי.
30.11.09
פספורט
עדכון: כיוון שאני קונטרול פריק שמתקשה במסגרות, אני מצרפת כאן את הגרסה המלאה של הטקסט שפורסם אתמול בוואלה! - בלעדית ואקסקלוסיבית לג'וש (המון גופי תקשורת נלחמו על זה, אבל הוא זכה במכרז. הכל פרוטקציה במדינה הזו). זה לא שונה באופן מהותי מהפרסום באתר, אבל כאמור, קונטרול פריק. אני מזהירה מראש שזה ארוך, בלי תמונות, וכולל ציטוט מהמניפסט הדאדאיסטי. שלא תגידו שלא אמרתי.
29.11.09
פוזיטיביזם, אנטי-פוזיטיביזם, איזם
27.11.09
25.11.09
סמובר וסודה
באמת תראו.
בחיי שהייתי מקשרת לטורנט או לכל אמצעי צפייה בלתי חוקי כדי להקל על ההשגה שלו, אבל בגלל שלא מצאתי קובץ של כתוביות (ואלא אם כן אתם דוברים איטלקית וצרפתית שוטף, צריך לסרט הזה כתוביות), אז זו לא באמת אופציה. אבל יש אותו באוזן. אז תלכו ותשיגו עותק, מהאוזן או מאיפה שלא יהיה, ותצפו בזה.
זה לא שיש לי רשימה מוכנה מראש של "מעצבים אהובים" - אבל גם אם היתה, ולנטינו לא היה חלק ממנה. זה לא משנה. זה סרט על רעיונות, לא על שמלות.
כלומר, יש בו שמלות.
ממש הרבה שמלות.
הרבה מאוד מהן משתייכות לסוג שמספק חומר לחלומות בהקיץ זמן רב, רב מאוד, אחרי מבט קצר בהן.
מה המתכון של ולנטינו ליצירת חלומות? ובכן: ולנטינו יודע מה שנשים רוצות.
הן רוצות להיות יפות.
זה נכון.
אבל זה גם לא כל כך פשוט.
כלומר, זה כן - וזה חלק מהגאוניות של המשפט הזה, ומהדרך שבה הוא נאמר (על ידי מעצב קוטור שמגלגל את המשפט על הלשון במבטא איטלקי, רך וחתולי). אבל זה גם לא. היופי שוולנטינו מדבר עליו, היופי שוולנטינו שייך אליו, היופי שוולנטינו מייצג אותו הוא יופי קלאסי, אבל לאו דווקא קלאסי במובן החיובי של המילה. נדמה לי שבכל קלאסיקה אמיתית חייב להיות יסוד חתרני, או לאו דווקא חתרני - אבל בכל זאת, מעין אצבע שמושטת מ"שם" ל"כאן", מגע שממזג את העל-זמניות עם שנייה אחת ויחידה - כי אחרת, מה עוזרת לי הקלאסיקה אם היא משייטת לה אי שם ברקיע הרחוק מעליי, עושה קולות רציניים ופילהרמוניים של "אווווּ, קלאסיקה"? איך היא יכולה להיות קשורה לחיים שלי? אני לא בטוחה שהיא ראויה באמת להיקרא קלאסיקה, אם אלו הקולות היחידים שהיא מפיקה.
כל זה לא אומר שהיופי שוולנטינו מפיק, מייצר, חי - הוא לא יפה. הו לא. הוא יפהפה. אבל הוא יפהפה כמו קריסטל נדיר, שהצריך עשורים שלמים של ליטוש, שמונח בקופסה עתיקה שכמוה אין עוד בעולם כולו, שמונחת בתורה על כן מצופה צדפות מהים הארקטי (נכון, אין צדפות בים הארקטי. But you catch my drift), שמונח בתורו בתוך החדר השמור ביותר בגלריית אופיצי. מה כל זה אומר? שלא ברור אם יש חיים לחפץ שטמון וקשור בכל כך הרבה שכבות. והשאלה הזו, אם יופי יפהפה מהסוג הזה יכול לחיות ולהתקיים בעולם הזה, היא השאלה שהסרט שואל - וגם עונה עליה בצורה כנה, מכמירת לב ושאינה משתמעת לשתי פנים: לא.
בהרבה מובנים, כל הסרט הזה הוא פרידה אחת ארוכה, מתמשכת, וכמובן - יפהפייה - מהקריסטל הנדיר הזה, וליתר דיוק: מאפשרות הקיום של הקריסטל הנדיר הזה.
זה לא מדכא כמו שזה נשמע. למעשה, על אף שברור שיהיה מי שהתשובה הזו תדכא אותו, זה ההיפך הגמור בעיניי ממה שהסרט עושה ואומר.
כיוון שהפרידה הזו היא גם שחרור. שחרור במובן העמוק של המילה, שיכול לחצוב שביל אל היכרות עם קלאסיקה אמיתית של זמננו, של עכשיו, שתהיה הקלאסיקה שלנו - שלא נצטרך לחוש אשמה נוראה על חוסר ההיכרות, והבורות, והסטנדרטים הנחותים, ואי ההתאמה. מגיע לנו יותר. פאק, מגיע לנו הכי הרבה. למה מה קרה? החיים נגמרו אחרי רפאל? אחרי טיציאן היתה דממה גדולה, ותוהו ובוהו וחושך על פני תהום? תקנו אותי אם אני טועה, אבל לא הגיח שם מתישהו איזה טרנר, איזה בייקון, איזה וורהול, איזה בואי, איזה מרפי?
הגיח, הגיח.
אפשר להציב מודל חדש, מתאים, מופלא, קלאסי. אם ניגע במה שבאמת חשוב לנו, ולא במה שאנחנו מקווים שהאחרים יחשבו שהוא חשוב ונכון. זה יכול לקרות.
וזה לא מקרי, העובדה שישנו היום מאסטר שאליו נשואות העיניים, שיודע מה נשים רוצות. זה לא מקרי שחי היום אחד, אלבר אלבז שמו, שכל משפט שיוצא לו מהפה נשמע כמו פסוק - ככה זה עם מנסחי אסטתיקה. וזה לא מקרי שהתשובה של אלבר אלבז לשאלה "מה נשים רוצות" היא אותה תשובה של מאסטר העולם הישן - כן, הן רוצות להיות יפות - כי ככה זה עם קלאסיקות אמיתיות, הן נותרות חקוקות ונוגעות בעוברים ושבים על פני הנצח. או משהו כזה. ובמשפט אחד אחרון שייגע בסיפור שלא ממש שייך לכאן, כלומר הסיפור של העכשיו - ולא של העבר, שנחגג ב"ולנטינו: הקיסר האחרון" - בלחישה החלטית יש להצהיר שהתשובה של אלבז היא שלנו. היא שייכת אלינו. היא מדברת אלינו. היופי שאלבז מדבר עליו (וזה כבר ממש רק רמז, לא משפט) הוא יופי שאותו רואה אישה כשהיא מביטה על עצמה בעיניה שלה, ולא דרך זוג עיניים זרות לה, חיצוניות לה.
ועם בשורה כזו, אפשר לנופף לשלום - בכסיות המשי המשובחות ביותר שישנן בנמצא - ולהיפרד בדמעות חמות מהקריסטל הנוצץ, שלעולם לא היה ולא יהיה שלנו. הוא הותיר בנו חותם שלא יימחה, ועכשיו - צועד אל השקיעה המופתית שלו, יפה עד כאב.
אבל אל תתעצבו לזמן רב מדי. גם לנו תהיה שקיעה משלנו.
פלדמן-רובינס
24.11.09
קראפטוורק
עכשיו, האמת צריכה להיאמר - יש בערך 40 מוצרים שונים במכונה האוטומטית, ורובם הגדול רחוק מלרגש. יש נעליים די כעורות של ונה קאווה (הלגמרי בסדר בימים כתיקונם), חולצה סתמית באיור עוד יותר סתמי של ז'יל סנדר, וגם גופייה מטופשת של דולצ'ה וגבאנה. אבל לצד אלה, לא חסרים Perks מטורפים למדי: חוץ מוורהול והגלידות המובטחות, ישנן מהדורות מיוחדות לאספנים של אינטרוויו מ-1973 (על השער: ביאנקה ג'אגר) ומ-1990 (בכיכוב מדונה), וגם סיור חנויות וינטאג' בניו יורק עם מאסטרית השופינג פאביולה בראקאסה (שכותבת לעיתים עבור המגזין). אבל אין כל ספק שמכל הממתקים שבמכונה, את העוגה לוקח ההדפס הזה:
רטרופרספקט
23.11.09
מונה זילברשטיינז
לארה סטון לגיליון דצמבר 09' של i-D (צילום: אלסדייר מק'לילן) || בריג'יט בארדו לגיליון אפריל 64' של Film (שווה להציץ גם לשער הזה של BB - הדהוד נוסף לצילום של לארה, אם כי פחות פיצוצי) || טרק נהדר (שהוא גם קליפ מגה-הזייתי שביים סרז' גיינסבורג ב-67').
22.11.09
קריית-גת צפון
רגע
לקח לי קצת זמן להגיב לזה, כי ממש לא ידעתי איך. דאול קים, אחת הדוגמניות הייחודיות בעולם - בהרבה יותר מאספקט אחד - התאבדה לפני שלושה ימים. היא היתה בת 20. למרות הזמן שעבר, אין לי באמת מושג איך להתייחס לזה, אני רק יודעת שהרגיש לי מוזר לא להגיד על זה אף מילה, בעיקר לאור זה שהיא כבר הופיעה כאן לא פעם. בכל מקרה, בגלל הדיסאוריינטציה שלי אני מפנה אתכם לבחור פה, שנדמה לי שהצליח להיפרד ממנה בצורה הרבה יותר קוהרנטית ממני. אני רק אגיד שהתמונה הספציפית והמרגשת שכאן למעלה חיכתה כבר מתחילת החודש להשתבץ אצל ג'וש היכנשהו, וזה נורא עצוב שזו הדרך שבה זה קרה בסופו של דבר. נורא נורא עצוב.
21.11.09
אגף שימור עירוני
לייזה ג'וניור
מה שהולך בתמונה האמצעית אולי מזכיר מאוד את הכתר הישועי מבית ז'יבנשי, אבל מדובר ביצירה של הכובען (הלגמרי) מטורף סטיבן ג'ונס. ועוד בעניין התמונה הזו: ככל הנראה היא הופיעה לי בחלום אתמול מספר פעמים. בתכל'ס, נראה לי שלא יכול להיות אחרת.
19.11.09
18.11.09
17.11.09
כותב מרקס לאביו היינריך: "אני יודע שאתה מאוכזב מעיסוקי המופשט, אך דע לך שכוונתי להוריד את הפילוסופיה לפני הארץ"
למעלה: המגה-סטייליסטית קמיל בידו-וודינגטון (שכבשה לבבות אצל ג'וש כבר בימיו הראשונים), לפני התצוגה של לואי ויטון בשבוע האופנה האחרון בפריז. כמובן שהיא מצוידת בנעליים הנחשקות של העונה, עקבי ה-Chloe שגם שלי וגם רויטל כבר ערגו אליהם בפומבי, ובצדק (צילום: מיסטר ניוטון) || למטה: מתוך הפקה ל-Elle האמריקאי, גיליון דצמבר (צילום: (Horst Diekgerdes. עכשיו, נחשו מי הסטייליסטית האחראית על האדיטוריאל? זהו, בדיוק. אני מאוד אוהבת את העניין הזה של סנדלרים שממש לא הולכים לא יחפים, של טול קורה מבין עיניך ואיך שהמשפט הזה לא הולך. ז'תומרת, הבחורה מאמינה בפרופורציות כלשהן; בנפחים, צלליות וצבעים מסוימים - ומה שהיא מיישמת בהפקות שלה קשור ביותר ממובן אחד למה שהיא בוחרת בפרקסיס של החיים שלה. הקשר הזה בין אג'נדה מוצהרת וחיי היומיום לא חייב להתקיים כל הזמן - בעצם, כשהוא מתקיים כל הזמן אז אני מניחה שאי אפשר להימנע מתחושה לא נעימה של מאמץ ומאולצות כללית - אבל כשזה בנגיעות כאלה, זה מה זה קול בעיניי. בעיקר כשהפרקסיס שלך כולל תיק שחמחם עוצר נשימה (אבל זה כבר, אולי, עניין אחר).
16.11.09
15.11.09
הירשם ל-
רשומות (Atom)