[*מתוך "Jib", מילים - יעל בירנבאום, לחן - איתי שני]
שבוע האופנה של פריז נמצא כרגע בדיוק בנקודת האמצע שלו, ועד כה בכל בית אופנה שעצם הגיית שמו מחייב נפנוף לשם הרגעת הסומק בלחיים - בראש ובראשונה, לנווין ובלנסיאגה - המעצבים הפכו חייתיים יותר, מחודדים יותר. אכזריים יותר, נדמה לי. מה שנקרא, המציאות מחייבת. מחייבת אותם להפוך את היצירות לנחשקות-מיידית, Covetable ב-C גדולה, כאלה שתרצי, עכשיו, מיד, בלי לחשוב או להגות בכך יותר מדי.
אני לא אומרת שזו שטחיוּת, בהכרח. אני לא אומרת שבלנסיאגה לא היתה תצוגה נפלאה (הו, היא היתה נפלאה). אני חושבת שרק יחידי סגולה - באשכרה יחידים, כאלה שהתואר הזה באמת ראוי להם - יכולים להגיע לדרגות כאלה של חידוד מסר, של זיקוק.
אבל בהתחשב ב"דיבור" הזה שנוצר בימים האחרונים - "התצוגות בפריז עד כה הגבירו את ווליום הסקס על המסלולים" - נדמה לי שיש כאן בלבול קלאסי של שתי קטגוריות: סקס/כסף. אין כאן ליבידו משום סוג - אולי כזה שיש לרובוטים, אני לא יודעת (ולפתע זה לא נראה כזה מקרי שהתצוגה הלפני האחרונה של גסקייה לבלנסיאגה הציגה רובוטיות משרדיות המאיישות תאגיד עתידני). כאן, חביבתי, לא גונחים: את תצרכי, הו, כמה שתצרכי, אבל לא תוציאי אפילו צריחת עונג אחת קטנה.
זו גם הסיבה שכל ה"דיבור" הזה על ה"קרב" בין ראף סימונס בדיור להדי סלימאן באיב סאן לורן בכלל לא נשמע לי כמו דיבור, ובטח לא כמו שיחה שבא לי במיוחד להאזין לה. אני לא יכולה להתנער מהתחושה שאלה שני אנשים מוכשרים באופן קיצוני שהנעליים של אכסניות מותגי הענק האלה - אוניות - ספינות חלל - הן, נו, לא בדיוק "קטנות" עליהם, אבל באיזשהו אופן פשוט מסרבות להתאים. כן, בדיוק כמו נעלי העקב המרהיבות והרעועות בתצוגה של דיור אמש, שתיפקדו כתזכורת מחממת לב לטעויות אנוש, אם יש עדיין איזשהו אנוש out there.
וכנראה שיש. כלומר, אני לא בטוחה בזה, אבל אני בטוחה שכדאי לי להמשיך להאמין בזה. הממשק החדש של בלוגר אמנם מעיק לי על הנשמה (מישהו הצליח להתקין חזרה את הישן? אם כן, נא חילקו תובנות בתגובות), והשכנים לא מפסיקים לכעוס אחד על השני, והאפרסקים מהונדסים ומשוללי טעם, וכולם מסאבלטים את עצמם לדעת בניסיון לצאת איכשהו מהתסבוכת חסרת התקווה - רק כדי לגלות, או להמשיך להדחיק, את העובדה שכאן, ממש כאן, מסתובבים כרגע האנשים החיים ביותר על הפלנטה.
אז נכון, במבט ראשון כולנו נראים משעממים ומשועממים עד זרא.
גם במבט שני.
ושלישי, ורביעי.
אבל - וזה ממש לא אבל גדול או פוטנטי במיוחד - יכול להיות שמבט עשירי יגלה משהו אחר. טיפונת אחר.
אני לא ממש סגורה על זה, אבל כיוון שברור לי שגם המבט המאה על שמלה עוצרת נשימה שמהדסת על המסלול של דיור לא יוכל להצית דבר - אני אבחר לקחת את הסיכוי.
שבוע האופנה של פריז נמצא כרגע בדיוק בנקודת האמצע שלו, ועד כה בכל בית אופנה שעצם הגיית שמו מחייב נפנוף לשם הרגעת הסומק בלחיים - בראש ובראשונה, לנווין ובלנסיאגה - המעצבים הפכו חייתיים יותר, מחודדים יותר. אכזריים יותר, נדמה לי. מה שנקרא, המציאות מחייבת. מחייבת אותם להפוך את היצירות לנחשקות-מיידית, Covetable ב-C גדולה, כאלה שתרצי, עכשיו, מיד, בלי לחשוב או להגות בכך יותר מדי.
אני לא אומרת שזו שטחיוּת, בהכרח. אני לא אומרת שבלנסיאגה לא היתה תצוגה נפלאה (הו, היא היתה נפלאה). אני חושבת שרק יחידי סגולה - באשכרה יחידים, כאלה שהתואר הזה באמת ראוי להם - יכולים להגיע לדרגות כאלה של חידוד מסר, של זיקוק.
אבל בהתחשב ב"דיבור" הזה שנוצר בימים האחרונים - "התצוגות בפריז עד כה הגבירו את ווליום הסקס על המסלולים" - נדמה לי שיש כאן בלבול קלאסי של שתי קטגוריות: סקס/כסף. אין כאן ליבידו משום סוג - אולי כזה שיש לרובוטים, אני לא יודעת (ולפתע זה לא נראה כזה מקרי שהתצוגה הלפני האחרונה של גסקייה לבלנסיאגה הציגה רובוטיות משרדיות המאיישות תאגיד עתידני). כאן, חביבתי, לא גונחים: את תצרכי, הו, כמה שתצרכי, אבל לא תוציאי אפילו צריחת עונג אחת קטנה.
זו גם הסיבה שכל ה"דיבור" הזה על ה"קרב" בין ראף סימונס בדיור להדי סלימאן באיב סאן לורן בכלל לא נשמע לי כמו דיבור, ובטח לא כמו שיחה שבא לי במיוחד להאזין לה. אני לא יכולה להתנער מהתחושה שאלה שני אנשים מוכשרים באופן קיצוני שהנעליים של אכסניות מותגי הענק האלה - אוניות - ספינות חלל - הן, נו, לא בדיוק "קטנות" עליהם, אבל באיזשהו אופן פשוט מסרבות להתאים. כן, בדיוק כמו נעלי העקב המרהיבות והרעועות בתצוגה של דיור אמש, שתיפקדו כתזכורת מחממת לב לטעויות אנוש, אם יש עדיין איזשהו אנוש out there.
וכנראה שיש. כלומר, אני לא בטוחה בזה, אבל אני בטוחה שכדאי לי להמשיך להאמין בזה. הממשק החדש של בלוגר אמנם מעיק לי על הנשמה (מישהו הצליח להתקין חזרה את הישן? אם כן, נא חילקו תובנות בתגובות), והשכנים לא מפסיקים לכעוס אחד על השני, והאפרסקים מהונדסים ומשוללי טעם, וכולם מסאבלטים את עצמם לדעת בניסיון לצאת איכשהו מהתסבוכת חסרת התקווה - רק כדי לגלות, או להמשיך להדחיק, את העובדה שכאן, ממש כאן, מסתובבים כרגע האנשים החיים ביותר על הפלנטה.
אז נכון, במבט ראשון כולנו נראים משעממים ומשועממים עד זרא.
גם במבט שני.
ושלישי, ורביעי.
אבל - וזה ממש לא אבל גדול או פוטנטי במיוחד - יכול להיות שמבט עשירי יגלה משהו אחר. טיפונת אחר.
אני לא ממש סגורה על זה, אבל כיוון שברור לי שגם המבט המאה על שמלה עוצרת נשימה שמהדסת על המסלול של דיור לא יוכל להצית דבר - אני אבחר לקחת את הסיכוי.