פלא ילד

[אלכסנדר וונג בטירוף פוסט-תצוגה, חורף 2011; מקור: Purple Diary]

אני לא יודעת למה זה, אבל אפילו יותר מהתמונות של קולקציית החורף החדשה והספוט-און של אלכסנדר וונג (שכמו תמיד, מהווה את הסמן האמיתי לפתיחתו של שבוע האופנה הניו-יורקי ותחילתו של הטירוף הכללי) - היה זה סרטון הווידאו מהתצוגה שגרם לי לעוף קשות על מה שהלך שם על המסלול. זה בדיוק הפוך מהדרך שבה אני לרוב נוהגת לחוות תצוגות - ונראה לי שזה קרה בגללל שהמוצגים כאן אוצרים אנרגיה רוחשת באופן כזה שתנועה בלייב עושה עמם יותר צדק מפריימים קפואים ופטישיסטיים. מצחיק שאפילו הפריים שמופיע כאן למעלה, של האיש/ילדון בכבודו ובעצמו, הוא אולי קפוא כדרכן בקודש של תמונות סטילס - אבל אוצר תנועה נדירה בחיותה. אלכסנדר, בייב, תרקוד עד שהבוקר יאיר - הרווחת את זה ביושר. ההוכחות כאן:

שישי שמח

[אנוק אמה ב-La Dolce Vitaֿ; מתוך If We Don't, Remember Me - שמחזיק בעיניי בתקופה האחרונה בתואר הטמבלר המדהים ביותר ברשת]

לא הצלחתי לגלות האם השמלה שלה כאן היא יצירה של פיירו ג'ראלדי, מעצב התלבושות האגדי שעבד עם פליני, או של בית אופנה מוכר - אבל כך או כך, כשרואים בסרט את המרבד השחור הנוצץ הזה מזווית אחורית מבינים שבתכל'ס מקורו בפלנטה אחרת (קריפטון?). שלמות קיצונית שכזו אינה יכולה להתקיים בעולמנו זה.

רגע עם דודלי

♥ "This is typical Paris inspiration, from the early years of the 20th century,
when modern art became modern"

♥ "Purple Rain, the Prince song, is one of my favorite songs"

♥ "Nonchalance in couture is very important.
Couture without nonchalance is just drag queen attitude of women of a past era,
that I hope that will never return"

יש לא מעט אנשים ששולטים בעולם בלי שמגיע להם. קארל לגרפלד הוא לא אחד מהם.

שישי שמח

[לפני בדיוק שבוע, בתצוגת הקוטור של שאנל לעונת אביב 2011]

צ'אק ייטס

[אלכסי לובומירסקי לווג גרמניה, פברואר 2011]

חמש סיבות לחבק את ההפקה הזו:

1. היא נפתחת (תמונה #1) כמו גרסה לסבית-סובייטית ל'גותיקה אמריקנית'.
2. היא מהלכת על הגבול הדק בין טוהר, פוריטניות ושחרור בלי ליפול לקלישאות לוליטאיות/מיניות לעוסות.
   
3. היא לא שוכחת לצחקק (אי אפשר לא לחייך מול המשקפיים בתמונה #4).
   
4. היא גם לא שוכחת להציג שמלה כחולה זוהרת מקולקציית האביב של מיו-מיו (תמונה #2).
5. פרספקטיבת האולדסקול העסיסית והאלגנטית בה היא מעמידה את חיי הכפר מזכירה לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים את היצירה הטלוויזיונית הכי משמחת שנחשפתי אליה השנה (נכון, רק תחילת פברואר, אבל לא נראה לי שתהיה לה תחרות רצינית בזמן הקרוב). קוראים לה Downton Abbey (כן, דאונטון ולא 'דאונטאון' - אין יותר אפטאון מזה), ואיני מתכוונת לחפור רבות בנושא, רק אסתפק בלהגיד: תחשבו גוסיפ גירל, אבל במקום במנהטן של ימינו - בטירה אנגלית של ימי תחילת המאה הקודמת. וכן, במקום מלתחת המארק ג'ייקובס/פרואנזה סקולר: כל המלמלה, משחקי השקיפות, השובלים (יש הטיה כזו ברבים בכלל?) והכובעים החייזריים שרק אפשר לבקש מ-1910. הייתי ממשיכה ומסבירה מדוע ליידי מרי היא בלייר וולדורף החדשה, מספקת הוכחות ויזואליות להיותה אושיית הסטייל המובילה בדאונטון וממשיכה בלהג ארכני על גדלותה הבלתי נתפסת של מגי סמית' (כפי שעשה זאת בחינניות מר שגיב, שדרכו בכלל הגעתי לאוצר) - אבל באמת, כולנו אנשים עסוקים ולכם יש שבע שעות עונג לפניכם. לכן נא למהר לכאן, ואחר כך - להמשיך כרגיל (אפשר גם פשוט לסגור את הסיפור פה). מסרו ד"ש למגי, ותגידו לה שאני מיד מגיעה - רק סוגרת את הרוכסן של המיו-מיו הכחולה הזוהרת ועולה לכרכרה.
   

שישי שמח

[מאת Eric Hurtgen]

מסעותיה של מלכת הקרח בארץ השמש

[שלושה רגעי ורוּשקה, ערוכים מתוך הפקה שצילם רוברטלי לווג באפריל 1968]

שלושה תופינים לשבת אחה"צ*

[איור: קרן תגר]

♥ דרך תגובה שכתבה אצל הגרסוניירים, גיליתי את המאיירת קרן תגר ואת הבלוג שלה. זה מעולה ומלא בכשרון ועדין ומחודד וחם. היא מפרסמת בו רישומים-בעבודה, עבודות גמורות, נגיעות בטיפוגרפיה ולפעמים, כמו מה שכאן למעלה, גם אילוסטרציות לשירים של LCD Soundsystem. אחרי המשפט האחרון זה ודאי כבר ברור לחלוטין שאיני יכולה\רוצה לבקש יותר מזה.

♥ ההפקה שצילם פיטר לינדברג לגיליון פברואר של ווג היא דוגמה יפה (עם וייב אולדסקוּלי כיאה ללינדברג) למפגש (שכל כך קל לפספס איתו) בין אופנה וארכיטקטורה.

♥ ולסיום, דובדבן מטורף שעומד להשתלט על כ-75% (הערכה זהירה) מהזמן הפנוי שלכם: קבלו את The Coveted - בלוג שנראה לי כמו הגרסה הנשית ל-The Selby המוכר [עדכון: כרגע ראיתי שזה בדיוק איך שכינו אותו ב-Refinery 29, כך שלא מדובר באבחנה מקורית במיוחד]. נכון שבכל פוסט של טוד סלבי השתוקקתם לעוד כמה קלוז אפים על ארון הבגדים, ייחלתם רק לעוד שניים-שלושה צילומים פרטניים של פינת הנעליים? (אל תעשו פרצוף תוהה. אני יודעת שזו לא רק אני. או לפחות מקווה). אם כן, The Coveted מגשים את כל החלומות הללו, ובעוצמה: כל פוסט הוא מסע מתועד אל מכמני הקפיטל האופנתי של אושיות מתעשיית האופנה העולמית (בלה בלה בלה, הכניסו כאן את שורת האינטרו המתבקשת על הבום האינטרנטי של השנים האחרונות, ששיגר את הפיגורות הללו מן העמדה של מאחורי הקלעים אל הספוט של הגיבורות הראשיות במחזה. סוף ציטוט דמיוני). בין אם מדובר בחולצות הפסים מבית לואי ויטון של מונה שרף או בפטיש הפרואנזה סקולר של ג'ואנה הילמן, התמונות ב-The Coveted מלוּות בכמה מילים שיש לכל גיבורה להגיד על הפריטים האהובים עליה - מה שנותן לכל העסק האטרקטיבי ממילא את חותמת ה"זהירות! ממכר" הסופית. תהיה זו טעות לצפות לפחות מכך מבלוג שממקם בכותרת המשנה שלו ציטוט מפי דריס ואן נוטן.

[*ותודה לוִויה על ההשראה.]

שישי שמח

[סופיה סנצ'ז ומאורו מונג'יאלו ל-Numéro #106, ספטמבר 2009]

כפתור וריס

[ווג, אוקטובר 1995, צילום: אלן וון אנוורת']

הרי ההפקה המלאה שמתוכה לקוח מסך הטלוויזיה של אתמול. כי סדרת מעילים פלאית שכזו, אסור לה שתעבור בשקט.