אוּדְרוּבּ

[צילום: Getty Images]

התמונה המהפנטת הזו לקוחה מתוך תצוגת הענק של שאנל שנערכה בסוף השבוע בשנחאי. מאיפה נחתה עלינו פתאום תצוגה של שאנל, ועוד בשנחאי? התשובה למוזרות הזו היא חתיכת עניין מוזר כשלעצמו: Pre-Fall, ליידיז אנד ג'נטלמן, זוהי עונת ה-Pre-Fall. מדובר בעיניי במסתורין גדול: לא ממש ברור איך בדיוק העונה הזו מתפקדת במארג הכללי של התתרחשויות והזרמים בעולם האופנה (צירוף מילים מאוס). בקושי חלפו חודשיים מאז האקסטזה של חודש תצוגות אביב 2010, באופק מבצבץ פברואר, עם תצוגות סתיו 2011 (ג'יז) - ופתאום צצות להן כל הקולקציות האלה, וכביכול לכולנו אמור להיות מספיק רוחב נשימה כדי לקלוט ולעכל אותן. אבל - שימו לב למילה הזו, "כביכול": כיוון שבשטח, נראה שלאף בית אופנה לא ממש דחוף להעלות את קולקציית ה-Pre-Fall לדרגה של 'הצהרה רשמית'. המעצבים אמנם מפרסמים קטלוגים (Lookbooks) מתוקתקים, אבל בזה לרוב זה מסתכם: אין בנמצא תצוגות אופנה ענקיות ומתוקשרות, שבהן אנחנו מנהלים דיאלוג של ממש עם המעצב והלך הרוח של התצוגה שהוציא תחת ידו. אז למה בכלל לקיים עונה כזו? טוב, הקולקציות האלה מעבירות סחורה חדשה וטרייה לקניינים הגדולים (כי מה שהוא בן חודשיים הוא הרי כבר כל כך לא לעניין), לצרכנים יש עוד קולקציה חדשה לחפון בשגעת, וכל החבר'ה שיש להם דולרים במקום אישונים יוצאים מרוצים מכל העסק.

אם לחזור רגע לתמונה, ברור שנשאלת כעת שאלה נוספת - אז איך כל הדיבור על הנמכת פרופיל תקשורתי מסתדר עם הפקה בקנה מידה מטורף כמו זו של לגרפלד בשנחאי? מסתדר מעולה: השוק הסיני, כמו שציינו בסטייל.קום, הוא שוק עם פוטנציאל צמיחה אדיר עבור שאנל, ואין ספק שמישהו שם החליט להעניק ליטוף משמעותי לצרכנים הסיניים. סחורה חדשה - צ'ק, צרכנים בשגעת - צ'ק, ולכן עולם כמנהגו נוהג ומצעד ה-Pre-Fall ההזוי ממשיך ללא הפרעות. ברצינות, תחשבו על זה - אפילו שם נורמלי אין פה: לקולקציות הריזורט, שגם לגביהן אפשר לטעון בדיוק אותו דבר ברמת החמדנות וההיפראקטיביות המיותרת, לפחות יש כותרת הגיונית, בעלת משמעות. ככה אני, אומרים לי ריזורט ואני חושבת על שמשיות סגולות וקייט מוס על יאכטה; אומרים לי Pre-Fall ואני חושבת על מנכ"לים מדושנים בדרך לקניית היאכטה הבאה.

אבל מספיק (להיום) עם הניתוח המרקסיסטי בשקל. מה אני מתלוננת בכלל? אורות יפים של עיר גדולה, בלייזר טוויד שאנליסטי מעוטר באבנים מנצנצות - זה מה שהולך להפריע לי בחיים? לא נראה לי. עונת ה-Pre-Fall החלה, וישנם כמה קשקושים קצרים בעניינה שאני צריכה להוציא מהמערכת:

* ברברי פרורסום עשו כמעשה ג'וזף וסגננו דוגמנית באווירת קארין רויטפלד קשה ביותר (שוב, אני לא מתלוננת). יש לכריסטופר ביילי כמה עליוניות מוצלחות כרגיל, אבל אין לו ריגושים בשרוול שהוא יכול להציע (שוב, כרגיל).
* ורסאצ'ה: צבעוני, צמוד, קצרצר, זול ברמות שמפתיעות אפילו כשזה בא מהם.
* נעים להיות מייקל קורס. הוצֵא קולקציה נעימה, ניו-יורקיות ירגישו נעים ללובשה, ושדרת הניהול שלך תצעד על שטיחים נעימים מקיר לקיר. נעים.
* ואחרון אחרון, למרות שבספק עונה הזו\ספק יציר כלאיים, אף אחד לא יוצא באמת חביב: אלכסנדר וונג, שהלך בגדול על שחור, בדיוק כמו שעשה בקולקציית סתיו 2009 שלו. חתיכת בשורה? ממש לא. לא בצבע, כאמור, וגם לא באף חזית אחרת. אבל מה הביג-דיל? הרי זו עונת ה-Pre-Fall, ליידיז אנד ג'נטלמן, עונת ה-Pre-Fall. אנחנו עם הסטנדרטים שלנו כבר נחכה לפברואר (ונשב בחושך עד אז. עם נורות קטנות וצבעוניות שיהבהבו סביב).