2.1.11

הכתבה שלא היתה


[תצוגת אביב 2011 של טום פורד, ספטמבר 2010]

אז אתמול, בתזמון מושלם עם כניסתה של השנה החדשה, הגיח לאוויר העולם הסרטון שמתעד את התצוגה המדוברת של השנה - תצוגת הנשים הראשונה של טום פורד. לא אברבר אודותיו, אבל לא בגלל שאין לי מה להגיד אלא מכיוון שזה נראה לי כמו טריגר מוצלח להעלות לכאן כתבה שבמקור כתבתי עבור מוסף 'הארץ' - ובסופו של דבר לא התפרסמה - ולמרות שייתכן שהמעבר בין מדיום אחד לחברו (כתבה בעיתון ← פוסט בבלוג) לא יתברר כמהלך כיפי, אולי בסופו של דבר יתברר שהיה שווה לקחת את הסיכון. כמו כן, בגלל המעבר בין הפורמטים הרשיתי לעצמי להוסיף בונוסים והערות שלא היו מוצאים את דרכם לעיתון. הבה ונראה איך העסק הזה מתגלגל.

- - -

אל האולם האינטימי, המואר ברוך, נכנסה הגברת בעלת הקימורים המפורסמים ביותר בעולם. הקהל – מאה איש בלבד, הקבינט המצומצם והנחשב של עולם האופנה הבינלאומי – הבליע אנחה מול ניצוצות הכסף והזהב שנשלחו מהשמלה חובקת הגוף. ביונסה, הגברת העטויה זהב וכוכבת הפופ הגדולה של העשור האחרון, שילחה חיוך מבהיק אל החלל. ואולם, במקום שתתחיל בו ברגע בשירה ובעיכוס המצופים ממנה בהופעות ציבוריות – סובבה את פניה אחור, ועזבה את הבמה כדי לפנותה לבאות אחריה. וראו זה פלא: על אף שבכל מקום אחר צפויה ביונסה לתפקד כמופע המרכזי – כגולת הכותרת האחת שאין בלתה – הרי שבאותו ערב מסתורי שנערך בספטמבר האחרון, עלו ובאו אחריה עוד ועוד גברות שכל אחת מהן מהווה מופע מרכזי בכל אשר תלך. על המסלול הצר טופפו לורן האטון הנצחית, ג'וליאן מור, עמנואל סנייה, דוגמניות העל נטליה וודיאנובה וסטלה טננט, יורשת המיליונים וזוגתו של הפילוסוף ברנאר אנרי-לוי, דפני גינס, לו דוואיון – בתה הפֵייתית של ג'יין בירקין, וג'וליה רסטואן-רויטפלד – חוליה נוספת במרקם האצולה הפריזאית, בתה של עורכת ווג פריז קארין רויטפלד. על אף שזהו ההסבר הראשון שעולה על הדעת, מצעד השמות המופרך בזוהרו – שזוהי אך דגימה מתוכו – לא התכנס באותו ערב לכבוד טקס האוסקר, ואף לא לרגל נעילת פסטיבל קאן. מתמיהה עוד יותר מכך היתה העובדה כי אף אחת מהצועדות לא קיבלה סנט עבור הפצעתה בערב החגיגי; הן עשו זאת, רחמנא ליצלן, מתוך תשוקה וכבוד למעמד. איזהו המעמד שיש בכוחו לאגד יחדיו שועות עולם, ולא למטרת השגרה הקבועה של צילום-קידום-תשלום? התשובה: חזרתו לזירה של אחד האנשים שבצלמם ובדמותם עוצבה תפיסתנו לגבי זוהר, סקס וגלאם במאה ה-21 – מעצב העל טום פורד.

"בפחות מעשור, הצליח טום פורד להפוך את גוצ'י לסמל נחשק של סקס וזוהר. עם הגעתו הוא העניק לגוצ'י אופנה, ואז הוא העניק לאופנה – באמצעות כישורי השיווק והמיתוג שלו – משמעות" (ניו יורק טיימס, 2004)

פורד הוא האיש שבתחילת שנות ה-90' הפך במו ידיו את גוצ'י מיצרנית מזוודות גוססת וחולנית לאימפריית יוקרה מפלצתית, ובתחילת המילניום היה למי שהחליף את איב סאן לורן (!) כמעצב הראשי של בית האופנה האגדי. לא יהיה זה מוגזם להצהיר – וכיוון שעסקינן בפורד, גם לא גס במיוחד – כי בשנות האלפיים המוקדמות טום פורד החזיק את האופנה העולמית בביצים. הנתון הזה היה לחרב פיפיות עבורו: הכוח העצום שצבר הרתיע את הטייקונים השליטים בגוצ'י וסן לורן במידה כזו שב-2004 החליטו לדחוק את רגליו של הנכס החשוב ביותר שהיה ברשותם. בספטמבר האחרון, שש שנים לאחר ההפיכה השלטונית, פורד החליט כי הוא בשל לשוב למאבק, והפעם – עם בית אופנה משלו, על שמו. לא היתה זו החלטה של מה בכך, בהתחשב בעובדה שתדמיתו הציבורית של פורד היתה כרוכה בצמידות לזו של גוצ'י. קומתו הגבוהה ותווי פניו המרשימים של פורד, הומוסקסואל מוצהר ושחקן פרסומות בעברו, היו התבנית שלפיה נוצק 'הגבר של גוצ'י' – טווס מטורזן, קאובוי עירוני נוצץ ובן הלוויה המושלם לאבטיפוס האישה החזקה והמינית שעבורה עיצב במשך שנותיו בבית האופנה האיטלקי. בשל אחדות זו, בין דמותו של המעצב ובין יצירותיו, נאמר על פורד כי מאז קוקו שאנל בכבודה ובעצמה לא הופיע עוד מעצב שסגנונו האישי והפרסונה שלו היו מזוהים במידה כה גדולה עם בית האופנה שעמד בראשו.

[כן, נו. תמיד מתחילים בה. קוקו ב-1930]

ואולם, אם מאדאם שאנל נרשמה בספרי ההיסטוריה כמי שלראשונה זיהתה את מצוקותיה של האישה המודרנית החנוקה בתוך כלא חצאית הקרינולינה, והיתה זו שנשאה אותה לחוף המבטחים המשחרר של חולצות המלחים והמכנסיים – הרי שבמובנים רבים, פורד היה זה שהחזיר את נשות שנות ה-90' וה-2000 לאותו הכלא, אל כלוב הזהב של התשוקה. כוחו של הכלא שהשכיל פורד לבנות היה טמון בדיוק בהבנת המושג הנצחי הזה, תשוקה – כולל לווייניה ההכרחיים: פיתוי, שליטה, מיניות – והתאמתו לרוח הזמן של סוף המילניום השני. הנוסחה העדכנית של פורד התבססה על הנחת יסוד שאפשר להתאהב בה ולתעב אותה באותה מידה: אישה נמצאת בשיא כוחה כאשר היא מפקירה את עצמה לחלוטין למבטו של הגבר – והוא, כתוצאה מכניעותה, מאבד כל שמץ של שליטה עצמית. כך נוצר היפוך עוצמתי: הכוח עובר לידיה של האישה, על אף שבפועל כל מעשיה הסתכמו בהפגנת חולשה אולטימטיבית.

"סבתי, האישה שאולי השפיעה עליי יותר מכל, נעלה עקבים גבוהים מהיום שמלאו לה 13 ועד ליום מותה. כשבגיל 80 היא שברה את הקרסול, היו חייבים להכין עבורה גבס עם עקב גבוה בילט-אין – כיוון שהעובדה שמעולם לא נעלה נעליים שטוחות גרמה לגידים בכף הרגל שלה להתקצר באופן בלתי הפיך. אני מניח שזה די חולני, אבל גם די נפלא" (טום פורד, 2001)

התשוקה על פי פורד, כפי שהוצגה לעולם בעשר השנים שבילה בגוצ'י ובסן-לורן, החלה להתנסח כבר בשנות ילדותו בבית אמיד בטקסס של שנות ה-60'. פורד היה נוהג לפקוד בקביעות את בית הקולנוע המקומי, ושם הונחו יסודות אסתטיקת הגלאם שלו – על גבי התקופה הזוהרת בה"א הידיעה, תור הזהב של הוליווד הקלאסית. כוכבי ענק כמו גרייס קלי, קארי גרנט ואינגריד ברגמן היו נקודת המוצא לתחילת גיבוש הזהות העיצובית של פורד – אבל המסע לא הסתיים שם. במהלך הקריירה שלו, פורד הפשיט את אליליו מהילת האלגנטיות המרומזת שליוותה אותם. במילים אחרות, גרייס קלי של פורד חדלה להיות נסיכת קרח, והפכה למאדאם צמרת בבורדל רווּי יצרים.

התמצית המבעבעת של העיצוב הפורדיאני זכתה לגילום הטהור ביותר שלה בתצוגה שהעמיד בגוצ'י ב-1996, שנתיים לתוך כהונתו כמעצב הראשי של בית האופנה, והכילה את הדי.אן.איי של פורד כמעצב, כמה שישוב ויופיע ברבות מהקולקציות הבאות שלו. התצוגה נשענה בצורתה הכללית על הזוהר של שנות השבעים הפרועות, אך לא היה בה אפילו שמץ נוסטלגיה. העשור ההוא היה כחומר גלם בידיו של פורד, חומר גלם לפנטזיה עתידנית קיצונית שהציג על המסלול. הוא פתח ברצף דרמטי של חליפות מכנסיים כהות, מחויטות ופלאיות, שפירשו מחדש את הרגע המיתולוגי, הקרוס-ג'נדרי, בו יצר איב סאן לורן את 'Le Smoking' – הגרסה הנשית לחליפת הטוקסידו הגברית. יצירתו האנדרוגינית של סאן לורן ערערה על התפקידים המגדריים הקבועים, והציבה את המיניות הנשית בהקשר של שליטה גברית. שתי הצנטריפוגות הללו – סקס וכוח – הן שהניעו את אותה תצוגה של פורד ב-96'.




[כשראיתי את הסרטונים האלה לראשונה, במסגרת התחקיר, הייתי בהלם מהעוצמה שעדיין אצורה בהם]

הבדים הסמיכים והעשירים שבחר – קטיפה, עור, משי נשפך – הרכיבו מכנסיים תפורים לעילא שצנחו והתרחבו מעבר לקרסול, חולצות דקיקות בעלות מחשוף שערורייתי, כשלאלו התווספו לעיתים מעילי פרווה כבדים, נוצצים, שחורים משחור. שיערן של הדוגמניות, ממש כמו בתצלום הידוע של הלמוט ניוטון שהנציח ב-75' את החליפה של סאן לורן, היה משוח בחוזקה לאחור – כך שהמראה שנוצר היה של שורת ערפדיות קסומות; אמזונות ארוכות רגליים ובלתי מנוצחות. את התצוגה חתמה שרשרת שמלות שתפסו מקום מיידי בהיסטוריה של האופנה: שמלות ארוכות ומשתפלות מבד ג'רזי לבן, נצמד ורך, חתוכות אליפטית בנקודות אסטרטגיות כמו המותן והחזה, כשכל מה שמונע מהן ליפול ולהתפרק הוא תליון כסוף, נוזלי בצורתו. המראה המשתפל שהגה פורד התבסס לא מעט על עבודתו של האלסטון, המעצב של חוג הסילון הבינלאומי בסבנטיז, שאת שמלותיו לבשו כוכבות כלייזה מינלי ואליזבת טיילור כשיצאו לבלות במועדון הדיסקו הניו יורקי הידוע, “סטודיו 54”. התצוגה של פורד נמנעה מלהיות שכפול דהוי של התקופה – לרגעים היה נדמה שמישהו הקים מחדש את המועדון בבטנה של חללית מתקדמת, וכי טובות בנותיה יוצאות משעריה בדרכן אל הקרב לכיבוש כדור הארץ. התגובה לחיזיון הזה נשמעת היטב בפרצי התרועה הספונטניים של הנוכחים כפי שהם מתועדים בסרטון היוטיוב של האירוע, שמזכיר פחות תצוגת אופנה מכובדת ויותר קונצרט רוק.

התגובה האורגזמטית של המבקרים והלקוחות כאחד המשיכה ללוות את פורד גם בשלבים מאוחרים יותר של הקריירה שלו. במידה רבה, סוד ההצלחה היה קשור בכך שהוא לא רק ניחן ביכולת הנדירה לחוש את הרגע התרבותי שהוא פועל בו, מה שמעניק לו את האפשרות לקפץ בראש העדר ברגליים חטובות ומבהיקות – אלא גם בכך שהוא ניחן במודעות עצמית יוצאת דופן בנוגע ליכולתו זו. “אם אני זקוק לריגוש, גם הלקוח זקוק לריגוש", הוא הסביר בראיון ב-96'. “כל מה שאני יכול לעשות הוא לשקע את עצמי לחלוטין בתרבות העכשווית. באופן הזה, אני מצליח להשתעמם לפני כולם, ולהבין מה הדבר הבא שהם ירצו לקנות – לפני שהם יידעו שמה שיש להם כרגע כבר משעמם אותם".

ההצהרה של פורד אודות "הדבר הבא שכולם ירצו לקנות" מראה כי החדשנות שלו היתה לא רק א-נוסטלגית באופייה, אלא גם נטולת יומרות רומנטיות – וליתר דיוק, אמנותיות. הוא היה מודע לגמרי גם לאספקט הזה של עבודתו, ואף התגאה בו: “בשבילי, אופנה היא עסק. יש מעצבי אופנה שמייצרים אמנות, ויש לי כבוד גדול לזה, אבל אני לא מתיימר להיות שום דבר אחר מלבד מעצב מסחרי, ואני גאה בכך". פורד לא ראה רק את הבגדים כמוצר, אלא גם את עצמו – והוא חזר והצהיר על תפיסה וורהוליאנית זו בלא מעט ראיונות עמו.

[קונצרט רוק, ריגוש ובניית מותג. העטיפה (עם הרוכסן שבאמת נפתח!) שעיצב וורהול לרולינג סטונז ב-71']

"אני חושב שיש לו כישרון ל, איך אתם קוראים לזה, שיווק” (איב סאן לורן על טום פורד, 2004)

הבנתו החלוצית של פורד את חשיבות המיתוג – הן של החברות שעמד בראשן והן המיתוג העצמי – גרמה לו לתפקד גם כחוליה הראשית בכל הקשור לאסטרטגיית הפרסום של החברות. הזיכרון המשמעותי ביותר שנולד כתוצאה מכך הוא הפרסומת של גוצ'י משנת 2001, בה נראית דוגמנית פשוקת רגליים כשהיא נשענת על קיר, וגבר מגלח את שיער הערווה שלה לפי צורת ה-G המפורסמת של המותג. פורד התייחס לפרסומת שלא תאומן ב-2009, בראיון מצולם שערכה עמו טינה בראון, עורכת האתר הנשכני The Daily Beast. פורד נראה בראיון כשהוא מספר בחיוך עליז לבראון ההמומה כי הוא היה זה שלמעשה גילח את ערוותה של הדוגמנית על סט הצילומים, ובמקומות שבהם ראה כי עבודתו לא היתה מדויקת מספיק – מילא את החסר בעיפרון גבות.

[ממפשעה למפשעה! אני מניחה שהבונוס הזה לא היה נכנס ל'הארץ']

"זו היתה סוג של הערה על המקום שבו היינו באותו זמן כחברה מול כל המושג של מיתוג. דחפנו את המיתוג לגבול המוקצן שלו, אז למה שבחור לא ימתג את שער הערווה של חברתו?" – כך הסביר את הקונספט ופניו מוארות, שזופות בדיוק במידה הנכונה. ואולם – על אף רמת המודעות שהפגין, שגבלה באירוניה – כאשר הציגה בראון את מעלליו בתור גאונות שיווקית, פורד ענה לה בקול שקט ובוטח: "מעולם לא אהבתי את המילה הזו, 'שיווק'". אכן, ייתכן שיש במונח הזה משום עוול לפורד, שהרי עצם המושג טוען להפרדה בין מנגנון המכירה של המוצר לבין מנגנון היצירה שלו – בעוד שאצל פורד, החזון העיצובי היה שלם במובן זה שהכיל את שני העולמות באופן כמעט רודני.


[פורד אצל בראון. יש לי מילה אחת בשבילכם: אמא'לה. וזה לא בגלל טינה]

הצלחת החזון של פורד לא היתה מוטלת בספק. השווי של גוצ'י, חברה שהיתה על סף פשיטת רגל כשפורד הגיע אליה בתחילת שנות ה-90', הוערך ב-99' ב-4.3 מיליארד דולר. עם זאת, בסופו של דבר נמאס לבוסים הגדולים של פורד מהזרקור שכוּון אל המעצב במקום לבתי האופנה שניהל, וב-2004 הוא הוכרח לעזוב את עולם האופנה; עזיבה שאותה כינתה עורכת ווג אנה ווינטור "קטסטרופה". ראשי תאגיד PPR, המחזיק בגוצ'י וסן לורן, ניהלו עם פורד מגעים לחידוש החוזה שלו שהסתיימו בפיצוץ. באותה תקופה נפוצה השמועה כי הגורם לכך היה הדרישות הכספיות שלו (בתעשייה היה מי שהעריך כי הוא דרש שכר של 100 מיליון דולר לשנה), אך בראיון שהעניק באותה שנה הצהיר פורד ללא כחל ושרק כי "לכסף לא היה שום קשר לזה. זו היתה אך ורק שאלה של שליטה".

ייתכן שלאובססיית השליטה של פורד, לראייה החובקת-כל הזו שניחן בה, היה חלק לא מבוטל בצעד הבא שנקט לאחר שהוגלה מיבשת גוצ'י. בדיעבד, היה זה אולי אך טבעי שיפנה לתחום שחולק עם האופנה את יכולת הפטישיזציה הקיצונית ביותר: הקולנוע. במשך שנים הצהיר פורד – כזכור, חובב קולנוע מגיל צעיר – על רצונו לביים סרט, על אף שהיה מודע לזלזול שעלול להתלוות למהלך כזה. למרות הדעות הקדומות והמכשולים שהועמדו בדרכו, ב-2009 זה היה בדיוק מה שעשה: הוא מימן את סרט הביכורים שלו, “סינגל מן", מכיסו הפרטי. וכמו כל צעד של פורד – מעין מידאס של האלף השלישי – גם השקעה זו התבררה כמוצלחת.

הסרט, שהתבסס על רומן משנות ה-50' של כריסטופר אישרווד שעסק בזוגיות הומוסקסואלית באופן חדשני לזמנו, זכה לביקורות מלאות הערכה והיה מועמד לפרסים בטקס גלובוס הזהב, ובפסטיבלים הנחשבים של ונציה וקאן. ואולם, למרות קבלת הפנים החמה שזכה לה, לא כולם ששו להצטרף לטקסי הטבלתו מחדש של פורד כאמן עמוק ורוחני. כך כתב אורי קליין במוסף 'גלריה' עם צאת הסרט בישראל: "הסרט... נדמה לעתים מבוים מדי – יש בו יותר מדי פלאשבקים ויותר מדי התייפייפות. התוצאה, לפיכך, שטחית יותר ואפקטיווית הרבה פחות מהספר שהיא מתבססת עליו".

ואכן, אם כשהדברים היו אמורים באופנה, הריחוק של פורד מכל מציאות רגשית ארצית שימש יתרון במצגת הזוהרת שלו – הרי שמימד זה הכשיל אותו בסופו של דבר כבמאי קולנוע. היופי שסבב את הדרמה האנושית בסרט האפיל עליה, ובסופו של דבר, בגלל היותו חלול ותלוש, לא הצליח אפילו במשימתו החשובה ביותר: להיראות יפה. האובר-עיצוביות של הסט – שברובו הציג תמונות של אמריקה הפרברית, על הניקיון והטירוף הגלומים בה – גרמה לסרט להידמות יותר מכל לפרסומת יקרה ומהוקצעת. ביקורת אחת, מרושעת במיוחד, גרסה כי "אנו נדחפים לחפש את הדופק הפועם בחזון המרוטש של אבֵל ובדידות המוצג מולנו, אבל בסופו של דבר הסרט מסתכם בטייק סיוטי על פרק של 'וויל וגרייס'”. על אף הטון המוגזם של המבקר, קשה שלא להזדהות עם הרצון להחזיר לקרקע את פורד, שבאותו זמן שביקש להראות לעולם כי גם הוא מסוגל להרהורים מטאפיזיים נוגים, המשיך לגבות בבוטיק היוקרה הניו-יורקי שלו מאות דולרים פיזיים ביותר על זוג גרביים ממותגות, נוגות בדרכן שלהן.

[כאן ניסיתי לחשוב אם יש תמונה כלשהי של גרביים נוגות שעולה לי לראש. לא היתה כזו]

"אחרי הסרט, שהיה בשבילי סוג של משבר אמצע-החיים וגם נקודה של קתרזיס, יכולתי להמשיך קדימה. אני מרגיש משוחרר יותר, ורק רוצה להחזיר את הכיף לאופנה. הזמן של גוצ'י היה זמן אחר ומשהו אחר – דוגמניות לא יכלו לחייך על המסלול – אבל אתמול בערב היה שונה: רציתי שכולן יעשו כיף. רציתי ייצוג של כל הגילים, של כל מבני הגוף. עיצבתי את הבגדים האלה בשביל הנשים שהלכו על המסלול. מדדתי אותן, חשבתי עליהן. זה היה המסר: מי שלא תהיי, אנחנו בטום פורד כאן כדי לסייע לך לפתח את הסטייל האינדיבידואלי שלך. עיתונאי: האם היתה למשתתפות איזושהי השפעה, איזשהו אינפוט בנוגע למראה שלהן בתצוגה? לא. הן כולן בטחו בי לחלוטין" (טום פורד, ספטמבר 2010)

לפני פחות מחודשיים, בתחילת ספטמבר
[הממ, כן, הכתבה הזו חיכתה הרבה זמן כמו שאפשר להבין], התרחשה חזרתו המצופה של פורד למגרש הטבעי שלו – עיצוב אופנה לנשים (אמנם המותג העצמאי "טום פורד" הוקם כבר ב-2005, אך הוא תיפקד עד כה רק כבית אופנה לאביזרים וחליפות עילית לגברים). האירוע שחגג זאת הוא תצוגת האופנה אותה הובילה ביונסה ושרשרת הנסיכות העכשוויות, ונערך במסגרת אירועי שבוע האופנה בניו יורק. שובו של פורד לעניינים מקפל בתוכו דילמה שחוזרת על עצמה שוב ושוב במהלך ההיסטוריה: כיצד חוזר מלך לטריטוריה שבעבר שלט בה ללא מצרים, לאחר שזו נשתנתה ללא הכר בזמן היעדרותו? ובניסוח אחר, ספציפי יותר: כיצד מתאפשר לאדם שגיבש את מודל הגלאם של המיניות האגרסיבית – ערווה ממותגת וכל הג'אז הזה – לשוב לעולם שבו אין צורך ביותר מקליק אחד כדי שעל הצג תופיע הכוכבנית התורנית ששכחה להתאבזר בתחתונים? אחרי הכל, בשש השנים בהן נעדר פורד מהמגרש נכנס אליו משתנה אחד שהפך את תמונת העולם על פיה, על אחת כמה וכמה את ספֵירת האופנה – האינטרנט.

הקליק האינטרנטי, שמאפשר להגיע לכל מקום במֵאית שנייה, לא משאיר את מרווח ההלם שהיה הכרחי לצפייה בעשייה של פורד דאז. אבל זו לא רק תחושת ההלם שנגוזה, כי אם נדבך עקרוני נוסף בעבודתו של פורד: רעיון האקסקלוסוביות, היוקרה נדירת-המצוא. גוצ'י תחת הנהגתו של פורד פעלה כמותג שניכס את חיי הזוהר של חוג הסילון, ומיצב את עצמו כשמורה שהכניסה אליה מותרת רק לעשירים, היפים והרזים ביותר. הרעיון הזה, שבתוכו מתגלם עלבון אינהרנטי לכל מה שאנושי, אמנם הילך קסם על ההמונים בשנות ה-90', אבל קשה לומר שהוא פרדיגמה מתקבלת על הדעת בעידן של חשיפה קיצונית וזמינוּת שטרם נראתה כמוה.

תצוגת הקאמבק של פורד, שכללה רשימת מוזמנים מצומצמת להחריד ונאסר בה על כל סוג של צילום ותיעוד, ניסתה להכות מכה ניצחת את רוח העידן הנוכחי. מכה זו כללה תמרון כמעט שטני בפשטותו: העולם מתקדם בכיוון ההפוך לרצונותיך? אל תחשוב פעמיים, פשוט הפנה אליו את גבך. הוצא את העולם מהמשוואה.

[האמת? במקור זו היתה הנקודה שהגניבה אותי בכל הסיפור, וגרמה לי להתחיל להתחפר בנושא. שהרי טום פורד רחוק מלהיות אחד מאבות המזון שלי כשזה מגיע למעצבים קרובים לליבי, ורק העניין הזה - עריכת קרנבל יחצ"ני ללא יח"צ, אנטי-שיתוף בעידן השיתוף - גרם לי לחשוב שזה סיפור שהייתי רוצה להתמקד בו. בסופו של דבר, נאלצתי להתאהב בפורד אחרי הפוטאג' של התצוגה ההיא מ-1996, בין השאר כיוון שרק אחרי שזה קרה הצלחתי לכתוב משהו שהיה לשביעות רצוני. חוץ מזה, בסופו של דבר כמובן התברר - כפי שהיה ברור מלכתחילה - ש"ההתנגדות האידיאולוגית" לפרסום נותרה בגדר עיכוב בלבד, ונועדה להגדיל את הרעש והעניין. כמו שמראה הפסקה הבאה, היא הצליחה].

זהו תמרון שלא רבים מסוגלים לו, אבל כפי שהראתה הקדחת התקשורתית שהוצתה סביב האירוע – טום פורד בהחלט יכול לראות את עצמו כמנצח בקרב. הוא יוצא ממנו בעמדה החביבה עליו, שליטה מלאה; בין אם מדובר בתצלומים המורשים שישחרר באופן בלעדי לווג פריז בדצמבר הקרוב
[טוב, בסוף הם התפרסמו קודם כל בהארפר'ז באזאר הבריטי, למרבה המוזרות], ובין אם מדובר בקולקציה – שתנחת בבוטיק שלו בתזמון מושלם עם פרסום התמונות – העתידה להפוך לסנסציית מכירות.

[התמונה שמצדיקה סנסציית מכירות: מרט ומרקוס עפים על פורד בווג פריז, דצמבר 2010]

ואולם, על אף התשוקה המשותפת לעורכי האופנה החשובים וללקוחות המעריצים כאחד – התשוקה להאמין כי מודל של יוקרה בלתי מושגת ויופי מורם מעם עודנו רלוונטי, עודנו מסוגל להתקיים בעולמנו – קשה שלא לראות כיצד היא מגלמת בעיקרה דווקא את הנוסטלגיה, תו שלמרבה האירוניה פורד תמיד השתדל להימנע מנוכחותו. ניסח זאת היטב עיתונאי הניו יורק טיימס אריק ווילסון, שב-2007 סיכם את ביקורו בבוטיק בגדי הגברים המאיים של פורד במילים: “Mr. Ford confused exclusionary with exclusive”. או בתרגום מילולי לעברית – לא מדויק, אבל גם לא חסר-חן – “פורד בילבל הדר עם הדרה". דומה כי ב-2010 [היי, כבר 11'! אבל בעיניי זה רק מחזק את הטיעון] הבלבול בין הדר והדרה כבר אינו מעורר את הכמיהה שגרם לה בעבר.

[כאן הגיוני היה לשבץ תמונה שאינה מעוררת כמיהה, אבל בכל זאת, עסקינן בג'וש - וכאן, כידוע, משובצים אימג'ים מעוררי כמיהה בלבד. סוף]

10 תגובות:

גרסונייר1 אמר/ה...

נ ה ד ר
הגרסוניירים, אגב, חושבים שמר פורד, למעט הסרט שלו שדווקא לא היה חלול לטעמם, הוא באמת לא כוס התה שלהם, ושיש בו מלאות עצמית (שיווקית, נרקסיסטית וכו) בלתי נסבלת.
להדיר את פורד, בקיצור.

אליש אמר/ה...

כתבה מעולה. מקרה קלאסי של מוטב מאוחר מלעולם לא.

LILI LOFT אמר/ה...

מרתק !

reve אמר/ה...

אהובה, איזה כייף. תפנית מופלאה לבלוג. לא מבינה עדיין מה הוביל לסירוב של מערכות העיתונים, אם כי אני יכולה לציין שאני ניסיתי להוליך לכתבה ברוח דומה (שבטח רק היתה מגרדת את קרסוליה של כתבתך המופלאה), וקיבלתי גם כן סירוב חוזר ונשנה. בכל זאת, תקשורת המונים שמדירה את העניין הכביכול לא המוני. כמו הגרסוניירים, חייבת לציין, שאני חושבת שסיהגל מן הוא אחד הסרטים היפים ביותר (במובן העמוק של המילה) שנעשו כאן, בעולם, לאחרונה.
ואמנם פורד, על רוחו ועיצוביו (מי אמר העצמה מכניעה?) אינו נוגע לטעמי, אך המהלך היה סטירת לחי מצלצלת והגונה (גם אם כזו שלא יכלה להיכשל כלל) לעומס האינטרנטי שהפך מעייף לעין שמפשת ריגוש אמיתי

מיכל♥ג'וש אמר/ה...

גרסונייר - אם הגרסונייר מאשר, אני יכולה להיות שקטה! תודה. ואכן, על משקל 'הגונב מגנב פטור' גם אני מרגישה שיש מקום לסכם זאת ב'המדיר מהשיח מוּדר', או משהו תגמולי בסגנון זה.
אליש - תודה לך. אני תמיד שמחה על מילותייך.
LILI - תודה, איזה כיף שחשבת כך.
רוו - את נהדרת וכמו שאני מכירה את כתב ידך, הוא אינו מגרד שום קרסול וגם לא קצה קרקפת. כמו כן, אני מודה של'סינגל מן' הגעתי עם מטען אנטי-פורדיאני מסוים, ובשמרנותי כי רבה אני נוטה להתקשות להאמין בשדה מסוים למי שמפר את אמוני בשדה אחר. רוצה לומר, יש לי פקפוק עמוק ביכולת של אמן לחצוב אמת בשדה ספציפי ותו לא (כן, יכול להיות כמובן הבדל באיכות היצירה כשמשנים מדיום, אבל לא בתכונה הבסיסית של אמת רוטטת להגיש לעולם).

באופן אישי, הרגשתי שהסרט היה בנוי ממהלכים שמודעים לעצמם ולאימפקט שלהם מודעות קיצונית, באופן שרוקן מהם את יופיים עבורי (כדוגמה מרכזית אפשר להיזכר בשינויי סקאלת הצבעים לאורך הסרט. זה היה טריק עם עוצמה מסוימת, נכון [בעיקר בסצינה העזה של המפגש הראשון עם הצעיר הבשרני, לאור השקיעה הסגולה והמסמאת], אבל הוא לחלוטין נותר עבורי בגדר טריק מניפולטיבי.

היו גם דברים אחרים שהתקשיתי איתם, פחות צורניים באופיים: חשבתי שהסצינה בביתה של ג'וליאן מור חושפת משהו אמיתי ונורא ביחס של פורד למין הנשי. ייתכן שאני מגזימה (זו לא תהיה הפעם הראשונה כידוע), אבל מצאתי שהוא משתמש ביופי ובזוהר של הדמות כמכניזמים שבסופו של דברכ אין בהם דבר מלבד הצבעה על חולשותיה ודלותה הרוחנית של הגיבורה. אפשר כמובן לזכות פה מחמת הספק ולטעון ש"זוהי הדמות המסוימת הזו" וסיפורה האינדיבידואלי, אבל כיוון שיש לכל אורך הסרט מימד אלגורי מופשט (השלבים בחייו של האדם, יום אחד כחיים שלמים וכו'), אני באמת לא חושבת שיש להגנה קייס חזק מספיק (הייתי מביאה כאן כמוצג נוסף ואחרון את הדיאלוג ביניהם כשהוא יוצא מביתה, אבל מחשש ספוילרים לאחרים נראה לי שאוותר ואם תרצי אקשקש לך על כך באופן פרטי. מתי באמת באופן פרטי?).

עם כל הנאמר, יש לציין דבר אחד שאיש לא ייקח מג'וליאן מור בסרט הזה, ולא מטום פורד - השמלה שלה בסצינה המשותפת שלהם היא ככל הנראה אחד מרגעי ההלבשה הקולנועיים הטובים של העשור האחרון. לקינוח, כאן יש ראיון קצרצר עם אריאן פיליפס, שעיצבה את היצירה: http://bit.ly/hnCFvu

הרפתקאותיה של פטיט לולו אמר/ה...

התמוגגות.
שקעתי לרגע בעולם שכולו טוב (סוג של) למרות שפורד הוא לא מהמעצבים האהובים עלי, את מצליחה להעביר את העולם המלאכותי, הקיטשי, הגלאם, הטראשי וניתן אף לומר הפרחי בצורה אלגנטית ובעלת סוג של קלאסה. תמיד כיף לקרוא את מה שיוצא מתחת למקלדת שלך.
חבל שזה לא זכה לפרסום בפרינט. כל כך חסרות בארץ כתבות עומק על אופנה. זה עדיין משום מה נחשב תחום רדוד שטחי ו"לא זכאי" להתייחסות רצינית עד שזה דיי מקומם.

מבחינתי פורד הוא קצת "הילד שצעק זאב זאב". יש בו משהו שכמהה לכל סוג של תשומת לב. מאז הפרסומת הערוותית של גוצ'י הוא מנסה בכח לשחזר את הפרובוקציה של הפרסומת ההיא, ולמען האמת קצת נמאס לראות את המפשעות המגולחות, הישבנים החשופים וההומו אירוטיות הנוזלת. הוא אמנם מנסה לחדש את עצמו אבל הוא משתמש באותם טריקים ישנים. פורנו להמונים...
בכל אופן, שאפו. הכתבה נהדרת ומרתקת.

מיכל♥ג'וש אמר/ה...

טל, התמוגגתי חזרה מכל מילה שלך. תודה.

boiler אמר/ה...

בעידנו האיטרנטי שבו הכל מתומצת, מאוד נהננו לקרוא את הפוסט ארוך היריעה הזה.
(ג'וש? בקרוב הספר?)
בקדנציה שלו בגוצ'י היינו מתענגים על כל קולקציה שלו,אבל הנוכחית נמצאת בריגרסיה קשה.
זה לא הקמבאק שציפנו לו.
פייר, מאוכזבים.

דנה אמר/ה...

ממש לא מהתחום, אבל הדימויים, הזרימה והמולטי דיספלינות הצליחו לשבור לי את מחסום הסבלנות לפוסטים ארוכים, בקיצור, הרגיש כמו לקרוא נייר.

לירי אמר/ה...

פוסט מרתק- תודה! והלוואי שזה יהיה פתח לכתבות ארוכות יותר בפוסט.
כן לעוד כתבות עומק כאלה...