10.1.11

על העיוורון

[Dazed & Confused, גיליון ינואר 2011. צילום: Kasper Kasprzyk]

ההפקה האוקייאנית הזו - אוקייאנית במובן זה שהיא בוראת מרחב של צלילה עמוקה, בולענית - היא הפקה שחייבת את חייה לקולקציה שהעמיד ראף סימונס בבית ז'יל סנדר בעונת אביב 2011. כן, אמנם מופיעים כאן פריטים שמקורם בבתים אחרים, ב'הורים' שונים (למשל, הסוכריה הוורודה [#4] של כריסטופר קיין, או הפרווה הכתומה [#6] של פראדה) אבל זה לא משנה, שכן גם הם מוכפּפים בעונג תחת הקוד הסנדרי. קוד זה מונע כמעט באופן בלעדי על ידי כוחו של הצבע.

פלטת הצבעים שגיבש סימונס באביב 2011 יצרה את הפלא שקשה לתת לו שם מדויק, אבל אפשר לנסות באמצעות אחד מהטייטלים הבאים: 'חדש', וחברו הבעייתי יותר, אבל גם המפתה עד מאוד - 'מודרני'. זה עצוב, מצחיק ומבלבל שכ-70 שנה לאחר מותה של התנועה הזו (או 50 שנה. או מעולם לא, תלוי איך מסתכלים על זה. נו, זה באמת פאקינג מבלבל) אין לנו שם תואר צייטגייסטי אחר שיכול לייצג את התחושה הזו, של רוח חדשה שטופחת על פנינו; אבל יש מצב שזה לאו דווקא בגלל שבמערב אין כל חדש, אלא מכיוון שהכל הפך למסובך ומורכב ומוזר כל כך שלדרוש מהיקום תנועה מאגדת כלשהי זה פשוט נאיבי.

בתוך האנדרלמוסיה הכללית, הגיח משב הרוח המודרני של הצבע ע"פ סימונס\סנדר באורח פיזי כמעט. היתה בו איכות פריכה וטרייה במידה כזו שכמעט ואפשר היה לחוש את חצאיות המקסי - מעין פרחי טוּליפּ ענקיים בתהליך הפשטה מתקדם - מתפצפצות על המסלול. במובן מסוים, היתה זו האיכות המתפצפצת שמלווה את עבודתה של פיבי פילו בסלין בשנתיים האחרונות. אין באמירה הזו כדי לרמז על דמיון צורני או קשר תוכני שקיים בין פילו לסימונס - או לפחות, זה לא מה שאנו עוסקים בו כרגע. העניין הוא שגם פילו לא בראה את ה'חדש', לא לקחה פנייה מטורפת לאיזור שאיש עוד לא הכיר ועוד לא שהה בו; לא, הווריאציה שלה על הנושא - מינימליזם, במקרה שלה - פשוט היתה מדויקת עד כדי כך שהטוויסט המעודן שלה הספיק כדי ליצור את הגוון, הניואנס, שיתפצפץ בטריוּתו.

גם סימונס לא המציא את הצבע מחדש. הוא לא יצר ספקטרום בלתי מוכר לעין אנושית ולא רקח טכנולוגיה למשקפיים שיאפשרו לנו לראות פיגמנטים רוקדים (למרות שאם יש מישהו בקהל שבדיוק עובד על פרויקט כזה, גיב מי א קוֹל - זה ניסוי שהייתי מוכנה להשתתף בו). ועדיין, הדיוק המכאיב של הצבעים שכיכבו על המסלול בתצוגת אביב 2011 היה Game changer. אי אפשר יותר לחשוב על ירוק, על כתום, בלי להיזכר בפרשנויות של סימונס עבורם. נראה שהוא כבר התחיל את המחקר הפּנטוני שלו בתצוגת הגברים של המותג, שנערכה עוד בשלהי יוני (וכאן הפוסט היפה של הגרסוניירים אודותיה) - אבל קולקציית הנשים היא זו שהצליחה באמת לשבור את החוקים ולהפוך חגיגת תופינים משמחת ("היי, צהוב ניאון! שלום גם לך, ורוד פוקסיה!" וכו') לסולם צלילים חדש, משמעותי. עדינות הבחירות של סימונס גרמה לעין העייפה והשחוקה לעצור ולתהות - לנסות להבין כיצד ייתכן שקם ומתמתח לו הסגול הזה, ואין בו ולו שמץ מניחוחם השתלטני של עשורים קודמים (נזהרת שלא לנקוב בשם המפורש - אייטיז); כיצד מתגבש מולנו כתום אחר ובלתי מוכר; נייבי שאולי נראה פשוט והגיוני במבט ראשון, אבל תוך רגע מתברר שגם כאן הזווית סוּבבה באופן כזה שהתגלה מישור חדש, בו לא תִיירנו עד כה. כוחה של ההפקה יוצאת הדופן שמככבת כאן למעלה הוא ביכולתה לחקור את המישור החדש הזה באומץ, במסירות ובתשוקה.

7 תגובות:

photo.fashion.passion אמר/ה...

העצבים האלה עושים לי נעים בלב ובעין. אתמול ב"אופן האוס" החגיגי של קולקצית אביב-קיץ 2011 לבית H&M, ניתן היה לראות את הצבעים האלה קופצים מבין הקולבים! שמח שמח שמח.

שרונה
photo.fashion.passion

קרן אמר/ה...

הפקה מרתקת (גורמת לי לשקול מחדש את הסלידה שלי מסומק).
כבר כמה זמן שמתחשק לי לזרוק את כל המלתחה השחורה / אפורה / כחולה-כהה שלי, ואין ספק שלאדון סימונס יש יד בעניין.
נו, אולי באביב...

רות טולדו אמר/ה...

נפלא! איזה פוסט כייפי:) אני מתפרעת והולכת על הנייבי!

reve אמר/ה...

את מקור בוטה של השראה, רונאל, ואני אומרת את זה במובן החיובי, והרבה מעבר למושג של מקורות השראה - את מפיחה בי תקוות לאופנה אחרת, לאפשרות שמחכה שיחלצו אותה, כפי שאת עושה כל פעם מחדש. ובקיצור, ת'נקס עצום

מיכל♥ג'וש אמר/ה...

שרונה, קרן, רות - תודה, ובהצלחה לכולנו עם הכנסת הקשת החדשה הזו לחיינו: דרך H&M, סומק, נייבי או כל אמצעי שערורייתי אחר :)
רוו - תגובה מרגשת בקטע אחר. אורזת אותה, קושרת בסרט ותוחבת עמוק לכיס המעיל שממנו אני לא נפרדת.

תום בוקשטיין אמר/ה...

פוסט מהמם ורהוט

נורית אמר/ה...

אוח אוח אוח,
בלוגך מחודש זה אכן גרם לפיגמנטים לקפץ, כשהם מפגינים ערכי צבע צוהלים מסוג שמזמן לא נראה במקומותינו. ישושום!