צ'אק ייטס

[אלכסי לובומירסקי לווג גרמניה, פברואר 2011]

חמש סיבות לחבק את ההפקה הזו:

1. היא נפתחת (תמונה #1) כמו גרסה לסבית-סובייטית ל'גותיקה אמריקנית'.
2. היא מהלכת על הגבול הדק בין טוהר, פוריטניות ושחרור בלי ליפול לקלישאות לוליטאיות/מיניות לעוסות.
   
3. היא לא שוכחת לצחקק (אי אפשר לא לחייך מול המשקפיים בתמונה #4).
   
4. היא גם לא שוכחת להציג שמלה כחולה זוהרת מקולקציית האביב של מיו-מיו (תמונה #2).
5. פרספקטיבת האולדסקול העסיסית והאלגנטית בה היא מעמידה את חיי הכפר מזכירה לי באופן שאינו משתמע לשתי פנים את היצירה הטלוויזיונית הכי משמחת שנחשפתי אליה השנה (נכון, רק תחילת פברואר, אבל לא נראה לי שתהיה לה תחרות רצינית בזמן הקרוב). קוראים לה Downton Abbey (כן, דאונטון ולא 'דאונטאון' - אין יותר אפטאון מזה), ואיני מתכוונת לחפור רבות בנושא, רק אסתפק בלהגיד: תחשבו גוסיפ גירל, אבל במקום במנהטן של ימינו - בטירה אנגלית של ימי תחילת המאה הקודמת. וכן, במקום מלתחת המארק ג'ייקובס/פרואנזה סקולר: כל המלמלה, משחקי השקיפות, השובלים (יש הטיה כזו ברבים בכלל?) והכובעים החייזריים שרק אפשר לבקש מ-1910. הייתי ממשיכה ומסבירה מדוע ליידי מרי היא בלייר וולדורף החדשה, מספקת הוכחות ויזואליות להיותה אושיית הסטייל המובילה בדאונטון וממשיכה בלהג ארכני על גדלותה הבלתי נתפסת של מגי סמית' (כפי שעשה זאת בחינניות מר שגיב, שדרכו בכלל הגעתי לאוצר) - אבל באמת, כולנו אנשים עסוקים ולכם יש שבע שעות עונג לפניכם. לכן נא למהר לכאן, ואחר כך - להמשיך כרגיל (אפשר גם פשוט לסגור את הסיפור פה). מסרו ד"ש למגי, ותגידו לה שאני מיד מגיעה - רק סוגרת את הרוכסן של המיו-מיו הכחולה הזוהרת ועולה לכרכרה.