גורן. בני גורן

אם כבר משוואות, הנה שתיים מצחיקות מכאן:

[קלואה, קולקציית אביב 2009]

[ולנטינו קוטור, קולקציית אביב 2009]

כאן דון ג'ונסון, מיאמי

קרדיטס: 1+2 - ג'סיקה סטאם לנומרו טוקיו (צלם: דייוויד ואסיליייביק), 3+4+5 - הבלוגרית קרולינה אנגמן (הבלונדה בחולצת הפסים) וחברות בצילומי קטלוג בעיר החוף האולטימטיבית, 6 - לטיסיה קאסטה לאיזשהו ווג פריז (סטיילינג: עמנואל אלט) , 7+8 - קרולין וולטר לאיי-די (צלם: מגנוס אונאר), 9 - שאלה טובה.

קצת ניינטיז לקינוח הדבש

וגם, ניינטיז גרסת 2009, בהפקה למגזין ELLE שלסטיילינג שלה אחראית הדוגמנית ארין וואסון (ההשראה - הסרט המטופש אך בעל המלתחה המופלאה Empire Records. אם חשקה נפשכם בקצת חצאיות משובצות, הדפסי פרחים, ותקליטים סביב סביב, זו צפיית חובה):

שערי גן עדן, או משהו

העותק היחיד של מגזין 'פופ' שבו יצא לי לעיין הוא זה שבו לינדזי לוהן מככבת על השער. רכשתי אותו בשדה תעופה בברלין, ובכלל לא ידעתי במה מדובר - פשוט הצילום, שבו לינדז מתעלת את האליזבת טיילור הפנימית שבה, היה יפה מכדי להתנגד לו. זה הסתבר בדיעבד כקנייה ממש מוצלחת.

העורכת של המגזין היתה אז מי שגם ייסדה אותו, קייטי גראנד (סטייליסטית-על ובכלל), אבל היום מאיישת את העמדה הזו דאשה זוקובה, דבורת אופנה ואמנות חרוצה ביותר. גראנד בינתיים עברה לפרויקט אחר, מגזין 'לאב' (כן, היא גם בוחרת שמות מעולים), שהגיליון הראשון שלו יצא לפני חודשים ספורים, אבל ממש לא עמד בציפיות שקדמו לו. פסדר, בת' דיטו ערומה על השער - מהפכני. ממש.

מה שמצחיק הוא שדווקא באותו גיליון ישן של 'פופ', ההוא עם לינדזי, היתה הפקה עצומת מימדים עם דיטו. ב-2007 אולי עוד אפשר היה להגיד שהיא בחורה מעניינת, ולכן היה בזה משהו חדשני לזמנו (ולמען האמת, זה באמת היה אדיטוריאל דרמטי ונהדר - בין השאר, כי היה מגניב לראות יצירות מבית לואי ויטון וגארת' פיו בגרסאות אוברסייז, שהוכנו במיוחד עבור הצילומים). אבל זה ששנתיים אחר כך גראנד מיחזרה את השטיק הדיטואי, ועוד על גבי השער של המגזין החדש בשכונה, כבר סתם הרגיש עייף.

כך או כך, כל ההקדמה הזו באה להגיד ששערי מגזינים הם עניין רציני ביותר. זאת אחת הפלטפורמות שהכי בנויות לייצור דימויים זכירים וציוני דרך מרגשים - ולכן, הומאז' כמו זה של הבלוג JPT Covers הוא יותר ממתבקש. הבלוגר ז'אן פול ת'רלו הוא מאייר, שמשחזר (אבל לא מעתיק - הוא מקפיד להדגיש את זה) בעדינות קאברים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי, או סתם כאלה שאהובים עליו במיוחד. האימג' המתוקתק והנוצץ של השער המקורי הופך פתאום לתמונה נאיבית מאויירת בעיפרון ותו-לא - אינטרפרטציה מגניבה ומאתגרת לדימוי הראשוני.

למשל, זה שער דוחה\מעולה שעשה עליי רושם גדול כשהוא יצא בזמנו, של מגזין The Face עם מקולי קלקין יורק באקספרסיביות:
והנה הגרסה האקספרסיבית לא פחות של JPT:
וכדי לסגור מעגל, זוהי הגרסה לשער המדובר של לינדזי באותו גיליון של 'פופ':
כן, היא באמת נראית פה קצת מעוותת, אבל יש בזה איזשהו חן. לתיקון הרושם, הנה השער המקורי:
אוח, לינדזי.
אוח, קייטי.
חזרו לעצמכן, ילדות אהובות, ושובו להעניק לנו את מה שרק אתן יודעות לתת.

יש משוואות שמחות

[עטיפת המיקסטייפ של צמד כשרונות: רדיוקליט הלונדוני ובחור אפריקאי בשם אסאו מוואמאבאיה. מסופרים פה מחדש כמה שירים מצוינים (Heart it Races של Architectre In Helsinki, או הממתק של ומפייר וויקנד, Cape Code Kwassa Kwassa), ולעתים קרובות זה עובד ויוצא שמח. אפשר להקשיב ולהוריד כאן.]

+
[אני לא סגורה על מאיפה זה ושל מי זה, אבל זו תמונה ממש אהובה עליי. לא ברור מה קורה באופק, אבל משהו קורה.]

=
[הלוגו החדש של מגזין 'פופ' (שהדבקתי גם פה, כי אני לא יכולה לקבל ממנו מספיק). זו אינטרפטציה מחודשת ללוגו הקודם, שאחראי לה סקוט קינג, שהיה ארט-דיירקטור במגזין איי-די. אודה ואתוודה - מההיכרות המועטה שלי עם איי-די מעולם לא הצלחתי להבין על מה הרעש, אבל אם אלה הארט-דיירקטורים שלהם, ייתכן שעליי לשקול את עמדתי.]

מסתופפות

ה אמנם לא הזמן ולא המקום לדון בהרחבה באיט-גירליזם (אולי גם זה עוד יגיע), אבל ברור שיש לעניין הזה חשיבות עליונה בגלל מה שהבנות האלה - בדרך שבה הן מתלבשות, במקומות שבהם הן נמצאות - אומרות על כאן ועכשיו. לשם המחשה, הנה סקירה מהירה של כמה מהנערות הנכונות שבקליפ:

כאן בהפקה נהדרת של ווג סין

עם החבר הפסיכוטי:

כבר הזכרתי פה את וונג בתור צייטגייסטר שאין לו מתחרים רבים כרגע, אבל הנה שתי הוכחות שחוסכות ממני את הצורך להכביר מילים, ונותנות את הכבוד הראוי לג'קט הזה, כמצפן לנקודת הזמן והמרחב הנוכחית:

ספרינגטיים

התמונה בגודל מלא - פה. היא מתוך ווג סין שייצא ביוני. הסינית שלי לא לחלוטין שוטפת, אבל נראה לי שהפרנזים עוצרי הנשימה הם מבית היוצר של ז'יל סנדר (הנה הם - ופה הקולקציה המלאה).

שקיעה סגולה

הסיום של העונה השנייה של גוסיפ גירל זועק להתייחסות ראויה, אבל קשה לגרד אחת כזאת. לא בא לי להצטרף לנהר המלל הגועש, וגם לא להתחיל למנות את המוני ההתייחסויות הראויות שכן קיימות שם בחוץ.

מה כן חשוב להגיד? אולי לדבר בכנות ולספר שהצפייה בדי.וי.די של העונה הראשונה היתה חוויה מרטיטה, לא פחות. במידה רבה הסיבה להתרגשות הזו יכולה להיות מוסברת דרך הלינק הזה. כאן יש את כל הפוסטים של הבלוג 'דיילי אינטל' [ששייך לניו יורק מגזין] שקשורים לגוסיפ גירל. ומהי התגית שמסמנת אותם ככאלה (חוץ מהשם המפורש, כמובן)? "The Greatest Show Of Our Time".

אמריקאים יכולים להיות כאלה מעולים לפעמים, בחיי. איזה כבוד לפופ קאלצ'ר, בלי כחל ושרק ובלי להתבייש, ובצורה כזו מגניבה. בפוסט התגובה לפרק הסיום של העונה, למשל, ישנן כרגע 536 תגובות, רובן ככולן מדגימות אובססיביות חיננית מהי - האירועים שעל המסך נבחנים דרך הענקת ניקוד למידת ההיתכנות שלהם, שמלווה בנימוקים מעמיקים וכבדי ראש, כמו גם בקביעות פמיליאריות בנוסח "Because it's Serena. And she would totally do that". אבל למה דווקא גוסיפ גירל, מכל סדרות הנעורים שבעולם, מעוררת שיח פופי כל כך שווה ופורה? חלק מהעניין הוא שג"ג כשלעצמה היא דיאלוג תרבותי מתמשך, מופת של כבוד למורשת הפופית שהיא נשענת עליה. בלי להכביד בציטוטים מעיקים, דוגמה טובה לכך היא זו:
סצינת החלום של בלייר וולדורף היא שחזור, קידה, והומאז' חינני ביותר לסצינת הסיום של 'ארוחת בוקר בטיפני'ז', אובססיית תרבות פופ ידועה וחשובה. הנה אודרי, כשעוד לא ידעה שתזכה לכבוד:
מה כל זה אומר? אני לא ממש סגורה על זה. אין כאן תשובה ממש ברורה לשאלת הכוח שיש לסדרה הזו (רבים וטובים ממני ניסו לענות על השאלה הזו, ואני לא בטוחה שהם לגמרי הצליחו). יש פעמים שבהם צריך לוותר על הניסיונות לנסח ופשוט למצוא את התמונה הנכונה.

זה היה בלתי נמנע

אני יודעת שכבר חזינו בהן כאן, אבל הרי אי אפשר להתנגד לזה:
נראה לי שזה בצילומי אחת מהסצינות היפות בסרט, כשקירסטן משתובבת בגינתה הפרטית עם הפעוטה החדשה שלה.

אביב זו עונה טובה.

גרייסלנד

מסתבר שלא היה די ברגע המדהים הזה, שהתרחש לפני מספר שבועות:

כן, מייקל ג'קסון לבש Balmain (אין דרך לכתוב תעתיק בעברית של שם בית האופנה הזה, בלי לחרב כליל את הגלאם שאצור בו). היקום לפתע נראה הגיוני יותר, כאוטי פחות. אילו לייבניץ היה צופה ברגע התרבותי הזה - שבו מוזה (הבגדים של מעצב Balmain, כריסטוף דקרנין, הם תוצר ישיר של שנות השמונים בראי מייקל, מהג'קטים הצבאיים שלו ועד לנצנצים בכל מקום), יצירת פופ (זהו ללא ספק המעמד שזכו לו הקולקציות האחרונות של בית האופנה הצרפתי), ויוצר פופ (ליתר דיוק, יוצר ה-פופ) מתאחדים לכדי טרלול מתחת מטריית ענק - הוא ודאי היה עולץ, בראותו את התיאוריה שלו מוכיחה את עצמה; שהרי עולם שבו מייקל ג'קסון לובש Balmain הוא הטוב שבכל העולמות האפשריים.

כדי לא להשאיר את לייבניץ ואותנו עם תאוותנו בידינו, מחכים בייאוש לרגע הבא של איחוד קוסמי, המשיח תחת המטרייה שב וסיפק לנו לפני כמה ימים את זה:

נכון, אין מדובר באותה גדולה תמאטית של התמונה הקודמת, אבל בכל זאת - ג'קסון הצליח לבחור (או יותר הגיוני - עמנואל אלט, הסטייליסטית של ווג הצרפתי שהיתה זו ששלחה לו את החולצה של Balmain, בחרה בשבילו) פריט הוט קוטור נוסף ולוהט לא פחות. ג'קט הניטים של ז'יבנשי (קולקציית 2007) מתלבש על הכתפיים של מלך הפופ בדיוק מוחלט, וכך אנחנו שוב זוכים לרגע שבו המוטיבים של שנות השמונים - ניטים, כריות כתפיים, מייקל ג'קסון - מקבלים תרגום הולם ומהודק לשנות האלפיים. וככה, חברים, נראה הטוב שבכל העולמות האפשריים.
* וחמיצריאדה לסיום: מיהי המשיח-ממין-נקבה שמעניקה, כמו ג'קסון, את התרגום האנושי המושלם ביותר ל-Balmain וז'יבנשי? על כך בהמשך מתישהו. עד אז, רמז - שגם מתפקד כמראה נחוצה שחושפת את הלוק האחורי של ג'קט הניטים. כך נראה פאר:

מוכשרת, המון פוטנציאל

פה יש כתבה מצולמת באורך 13 דקות שכמעט כולה אחד-על-אחד עם אנה ווינטור. לחובבי הז'אנר. למי שיש פחות כוח, מודבק כאן קטע שדווקא לא מופיע בכתבה - ולא שהוא כזה מוצלח, אלא פשוט יש בו רגע של אינטראקציה מצחיקה בין הדיקטטורית הגדולה ובין מורלי סייפר (המראיין הידוע של 'סיקסטי מינטס', התוכנית שבמסגרתה שודרה הכתבה). אנה מסבירה לו שהיא "הציעה בעדינות" לאופרה ווינפרי לרדת במשקל לקראת צילום השער שלה לווג, וסייפר פשוט מגחך בלי בושה לאור מכבסת המילים שלה.

רבים בעולם האופנה (צירוף מילים אייטיזי, אבל שויין) התקוממו נגד הכתבה המלאה, וקבעו שהטון של סייפר עוקצני מדי. לא ברור, כמובן, מה דעתה של אנה על התוצאה המוגמרת, אבל בטוח שאפשר לסמוך עליה באשר לתגובה ראויה ואלגנטית:

מהזהמוזה

קולקציית הקרוז (cruise) של שאנל הוצגה ממש עכשיו בוונציה.
נחזור על עיקרי הדברים: קרוז. שאנל. ונציה.

מממ.

לא נתעכב הרבה על התצוגה כשלעצמה, אלא דווקא על ספיחים מעניינים יותר שלה, אבל בכל זאת שווה להציץ לרגע בטעימות חמודות ממה שהתרחש שם מאחורי הקלעים:
לכבוד התצוגה, העלה לרשת קארל לאגרפלד - האיש, האגדה, הגאונות, החיקוי (הלא רע בכלל והמשעשע לרוב), הפודרה, הפוניטייל, הטויבויז וכיו"ב - את הדבר המתמיה הזה:

כן, יש הרבה דברים מטרידים בסרטון הזה, ללא ספק המטריד שבהם הוא הקול הייקי של לאגרפלד, שמפקח על הסצנות המעט תכלכלות בטון רך/קריפי. אבל מהי מעט טרדה לעומת עשרות זוגות הנעליים מייד-אין-שאנל שמופיעים שם, ונזרקים כלאחר יד כנגד המראה הגדולה של חדר המדידה? הא? הא?

בדיוק. חוצמזה, גם בלי לספור את הנעליים, סיבה מספיק טובה לצפייה בסרטון היא לארה סטון - הדוגמנית ההולנדית שמככבת פה. כדי לקלוע להגדרה מדויקת יחסית של המעמד של לארה סטון בעולמנו, צריך דבר ראשון להקדים ולומר את הברור מאליו: שזה מכבר תם העידן של הדוגמניות הסופרסטאריות, שבו גם מי שלא היה לו עניין מיוחד באופנה יכול היה לזהות מקילומטרים את השומה של סינדי קרופורד. הדוגמנית הסופרסטארית היחידה של היום, קייט מוס, היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל - אני חושבת שאפילו ג'יזל בונדשן לא ראויה באמת לטייטל הסופרסטארית, תרוויח כמה מיליארדים שתרוויח. אנחנו מדברים כאן על אייקוניות, על איזשהו מטען תרבותי שכוכבת נושאת איתה, וזה פשוט לא משהו שאפשר להגיד על ג'יזל.

עכשיו שסיכמנו את זה, יהיה הוגן להגיד שבמונחים הצנועים בהרבה של "מה זה נקרא להיות כוכבת בעולם האופנה של היום" (כלומר - ממש לא משהו שמתקרב לתהילה הכלל עולמית של דוגמנית-כוכבת פעם), לארה סטון היא אכן סופרסטאר. מעבר להופעות הבלתי פוסקות בכל מגזין\תצוגה שמכבדים את עצמם וכל הבלה בלה בלה הזה, הדבר הכי חשוב שמוכיח את זה הוא העובדה שגיליון פברואר של הווג הצרפתי הוקדש כל כולו אך ורק לצילומים שלה. פאקין' איי, אם קארין רויטפלד (עורכת הווג הצרפתי וכוהנת גדולה באופן כללי ואבסולוטי) מחליטה שהדמות של לארה סטון ראויה לפרשנות של הצלמים הכי גדולים בתעשייה - הדי סלימאן, טרי ריצ'רדסון, סטיבן קליין, פיטר לינדברג, ואפילו נאן גולדין (!), שממש לא מרבה בצילומי אופנה - זה די מסכם את הנושא.

לינדברג עושה את לארה:
סלימאן:
קליין (קצת באווירת האביר האפל, לא?):
וזה כבר לא מתוך אותו ווג פריז האחוז באובססיית לארה, אבל גם כאן מדובר בפגישה שלה עם עדשתו של אחד מהצלמים הגדולים בביז - הפעם, מריו סורנטי. זו הפקה שצולמה למגזין W, והיא מטורפת למדי בעיניי - משהו באלימות שלה וההתנגשויות של הגוונים החזקים קצת מזכיר ציורים של גוגן, מתקופת הביקורים שלו בטהיטי.
זה סורנטי (פה אפשר לראות את ההפקה במלוא טרלולה):
וזה גוגן ("יום האלים", זה נקרא, מ-1894):
אבל רגע. ממש סטינו מהנושא. לארה סטון - על סימני ההיכר שלה, הרווח א-לה-מדונה בין השיניים והגזרה "השופעת" (זה תמיד ממש מצחיק שאומרים את זה בקשר לדוגמניות, אבל הכל יחסי, אני מניחה) - נכנסה פה לדיון רק בגלל הסרטון של קארל לאגרפלד. כן, וכמובן, גם בגלל שממש שווה לדון בה קצת. בכל מקרה, עכשיו קצת יותר ברור למה היא זוכה בסרטון הזה לתפקיד כזה משמעותי, שבו מוצגת פרשנות כמעט מילולית למושג "מוזה". העזר כנגדה, הבחור שמשחק לצידה וקלוז-אפ שלו חותם את הסרטון, הוא בפטיסט ג'יאקוביני, ילד השעשועים הנוכחי של לאגרפלד - והוא יהיה מי שאיתו נחתום את המסע הקטן הזה. התחלנו אותו בשילוש הקדוש של קרוז-שאנל-ונציה, ולכן נחתום אותו ונחתום בתמונה המופלאה הזו של אוליבייה זאהם, שבה מופיעים על שובר גלים ונציאני קארל ובפטיסט, הנאהבים והנעימים: