קופצת על העגלה (בתפקיד פנסי האיתות: כדורי דיסקו)

אתמול קיבלתי מייל משלי ובו שאלה, שאני לא ממש בטוחה שהצלחתי לענות עליה. מה שאני יותר בטוחה בו זה שהשאלה נגעה לאתר שהוזכר פה, ובכל כך הרבה מקומות אחרים, מספר פעמים - The Selby, של הצלם טוד סלבי (שהוא גם מאייר, כזכור). הקונספט פשוט: בתים של אנשים מעניינים מניבים צילומים מעניינים. כך או כך, המייל ששלחה מיס פלג (בעלת המגפונים החדשים, כפי שמתברר מתמונה חמודה במיוחד) הוא סיבה מצוינת להעלות באוב את מה שהוא ככל הנראה סשן הצילומים האהוב עליי ביותר מבית היוצר של סלבי. דווקא לא מדובר בצילומים מביתה של אושיית אופנה כזו או אחרת (ויש רבות כאלו באתר - שמציגות לראווה את שמלות ה-YSL ונעלי הבלנסיאגה שלהן, גררר), אלא של מישהי שלמען האמת אין לי מושג רב אודותיה, שהתמונות שלה פורסמו אצל סלבי כבר לפני יותר משנה. קוראים לה ג'ורג'י גרוויל, היא יוצרת סרטים ניו-יורקית, ולענייננו - היא והדירה שלה הם מושאי צילום מצטיינים בתכלית. לטס גו:

השריף

צילום (של צילום) של וורהול וניקו בסן-טרופז, 1967. [צילום מקורי: פול מוריסון, צילום: אוליבייה זאהם]

שישי שמח

[מקור - הפליקר הזה]
בתפריט היום: בוקר - 'יוגורט של פעם' (זה מיוצר לדאבוני במחלבות השומרון, אבל מה אפשר לעשות? הם היחידים שיש להם גרנולה מצורפת לגביע באיכות ממש טובה), צהריים - חומוס (אקסטרה גרגירים), אחה"צ+ערב - עיתונים וסדינים, לילה - שמלה אדומה (פסים בכחול כהה) ומוריס פולטון. בנוסף, מנות מומלצות ממטבחו של ג'וש: הראיון ב-W עם אלכסנדר וונג, שמדבר בין השאר על ההשפעה של הניינטיז על העיצוב שלו (יו גאט טו לאב דה גאי), ולקינוח - הכתבה הזו בטיימס על קארין רויטפלד, שמדברת בין השאר על ההתפתחות המאוחרת שחלה בסטייל שלה (יו גאט טו לאב דיס וומן). בתיאבון (ושבת שלום).

כשדון דרייפר סיים את גן חובה

הפקה מטמטמת-חושים מתוך גיליון ספטמבר של W, שמתעלת את שנות ה-40' ונושאת את השם ההולם Sunday at the park (צילום: מרט ומרקוס). כמה דברים ששווה לשים לב אליהם: 1. השם + האווירה = אדיטוריאל מושלם להדבקה בסופ"ש; 2. למרות שלארה סטון מיקסמה את היכולת לגניבת פוקוס, עדיין יש בהפקה הזו כוכבת אחת שמתעלה עליה - התאורה יוצאת הדופן; 3. לדעתי השמלה בתמונה הראשונה היא מקולקציית הסתיו של בלנסיאגה (Drool), אבל בעיקר זיהיתי כאן נוכחות מאסיבית של פראדה - מגפי מעל-הברך החומים, המעיל האדום - שזורמת בקו אחד עם השער הנהדר של המגזין, עם קייט מוס בשילוב מנצח של פרמננט ומיוצ'ה.

תכלס

בדרך לעבודה:

ביום כביסה:
[אני צוחקת, שיהיה ברור? ז'תומרת, דונט גט מי רונג, אני בודקת את רומי מ-Fashion Toast כמו כולנו - ויותר מזה, אני חושבת שלבחורה מגיע כבוד רב על לא מעט דברים (החלוציות, ההעזה, היצירתיות, היכולת להפוך מגפי חשפניות ללגיטימיים עבור קהל הצרכניות הרחב, ויש עוד) - אבל זה לא שינה את העובדה שכשקראתי את הטוויט המעולה הזה, היה ברור אילו תמונות צריכות להגיע אחריו. לפעמים מבט פחות-רציני-מהרגיל על המתרחש בבלוגוספירה הוא בבחינת זריקת מרץ חיונית - וזה, כידוע, דבר חיובי ביותר.]

נא לא לדרוך על הדשא

אוגוסט. זה קורה גם בנורווגיה, מסתבר. [מקור]

בחזרה לאולם הדיונים

לאחר הראיות שהוצגו כאן בעבר (אקזיביט איי, התמונה של מוסקינו באקזיביט בי), מגיעה היום הבלוגרית גאראנס דורה וסוגרת את התיק: אכן, גרביוני לבבות הם פק"ל שלא ניתן יותר להתעלם ממנו.
בפוסט שלה גאראנס טוענת שהפק"ל שעליו מדובר הוא "גרביוני פנטזיה" מכל סוג ומין (אפילו קארין רויטפלד מצדדת במגמה, היא כותבת), ומציגה את הראיה המשובבת הבאה:
ואני רק אגיד שעד כמה שהאופציות הנ"ל שוות בעיניי (בטירוף, ברור), הוויש-ליסט שלי בקשר לגרביונים מורכבת מכאלה שהם מנוקדים היטב, אך בעדינות, כפי שנראה פה בעבר:
[השילוש המופלא של הדוגמנית אניה רוביק, הסטייליסטית עמנואל אלט, והצלם טרי ריצ'רדסון]
ייתכן שזה קשור לצו הפולקה המשמח שפושה בכל, וייתכן שזה קשור לקולקציית סתיו 2009 שהציגו Ruffian בשבוע האופנה האחרון בניו יורק:
לא שאני מייחלת שגרבוני הנקודות שלי ישתלטו על פלג הגוף העליון, אבל זו חתיכת יציאת סטיילינג מעולה. במקום קאט-וומן, דוט-וומן. אני בעד.

על נערה אחת

השער של גיליון ספטמבר של ווג פריז כבר הוצג פה, אבל הפעם הגיע הזמן שנדפדף בעמודיו - שבינות להם נמצאת הפקה בעלת תמה נהדרת וקולעת: הסטייל של דבי הארי. האדיטוריאל מכונה 'בלונדי' (כאילו, דא), צילם אותו אלסדיר מק'לילן והדוגמנית היא ראקל זימרמן. עם הפרט האחרון אנחנו גם מגיעים לבעיה של ההפקה הזו: כל עוד זימרמן חמושה במשקפיים גדולים, האשליה נמשכת ואפשר לראות בה גלגול\חיקוי מעניין של הגברת הראשונה של הבלונד - אבל כשהעיניים נחשפות אי אפשר שלא להתאכזב. הגעגוע לפנים החד פעמיות של האישה החד פעמית הזו - על כל החבילה שהיא, הכשרון והיופי והנוכחות וההעזה ועצמות הלחיים - רק הופך חד יותר לאור הפנים הכה-סימטריות, הלפתע משעממות, של ראקל (כבודה במקומה מונח, כמובן).

נו, בקיצור, שנו חכמים ושרו "לא זה לא זה, לא זה לא זה לא", וצדקו כתמיד. עכשיו, אמנם במקרה של ג'יימס מרפי החלטתי לא להעיק ושמרתי לעצמי את הצפייה המתלהבת בהמוני תמונותיו מפה ומשם; אבל במקרה הזה, ולאור ההפקה שלעיל, נראה לי שחובתנו לסיים את העוגה בזריית סוכריות צבעוניות - סוכריות שטעמן נותר חזק ומשכר לאורך עשורים, וכך גם יישאר. [ניסיתי את כוחי בקולאז'ים של פיקאסה, כדאי ללחוץ על כפתור ימני להגדלה. הבחור בשיער הלבן וחולצת המשבצות הוא וורהול, שמכין את דבס לצילום].
כשאני חושבת על זה, מצחיק מבחינתי לערוך קולאז' ראשון דווקא לדבי הארי: כשהגעתי לרדיו תל אביב לפני כמה שנים טובות, המשרד שהתפנה עבורי היה זה שהיה שייך בעבר למיכל ניב. אני לא הולכת לרכב כאן על מיתולוגיה שאיננה שלי (לא יצא לי להאזין לה אפילו פעם אחת - לא מתוך איזו אג'נדה, פשוט לא יצא), אבל מה ששלי עד מאוד הוא הזיכרון של הכניסה למשרד (כוך קטן בתקליטיה), הזזת הארון הענק והגילוי של הקיר המכוסה מן הרצפה ועד התקרה בקולאז' עצום של המוני איברי מין זכריים. בחיי.
אני חושבת שאין צורך לפרט בדבר המהירות שבה רצתי לקנות את הצבע שיועד לכיסוי הקיר (ורוד, כמובן - הגוון שרציתי עוד לפני שידעתי שאזדקק לחוויה מתקנת). אבל מה שיותר שייך לענייננו הוא מה שנתלה עליו לאחר הצביעה, והחליף את הקולאז' המשוקץ - תמונה של האם הגדולה הארי, שתשמור עליי בכל אשר אלך. לא היה מדובר בתמונה סתמית - זו היתה רפרודוקציה של גלויה גדולה שהזמנתי באיביי, שעליה דמותה של הארי כפי שהופיעה על גיליון יוני 1979 של מגזין אינטרוויו, עוד בימים שהיה תחת פיקודו של וורהול:
[שלי יפה בהרבה, אני חייבת לציין, כי היא בשחור לבן דרמטי בעוד שהפונט נשאר בוורוד, לשמירה על הטון האייטיזי פלוס התאמה מוצלחת לרקע הקיר שמאחור].
אין ספק, ברברתי די והותר (תגידו תודה שלא העליתי תמונות של הבוקס-סט השלם של הסינגלים של בלונדי, אחד מהפריטים היקרים ללבי בבית) - ככה זה, גברות שהן תחנות תרבות מוציאות ממני קשקשת רצינית. הגיעה מזמן השעה לסיים, ונעשה זאת עם קול של מישהי אחרת. זה בעיניי אולי השיר הכי טוב של בלונדי, ואחד השירים הכי טובים בעולם באופן כללי:

וכהנהון אחרון של כבוד, הנה הביצוע היפה של רדיוהד לשיר הזה - ונדלג, ברשותכם, על השאלה התמידית (האם מדובר במתחזים יומרניים ומזעזעים\הלהקה הטובה בעולם\חבר'ה עם כמה שירים מעולים שאיכשהו יצאו מפרופורציה). מה שחשוב הוא שעבורי, לפחות, הביצוע הזה חשף רבדים חדשים בשיר המקורי, שאכן ראוי לגילוי חוזר ונשנה: בדיוק כמו דמותה הלעולם מעוררת השראה של דבי הארי.