שישי שמח

[גיל מרקו שני, מתוך 'Dome', שנת 2006]

אל"ף זו אָ-אופנה

[עבודה של לירון רוס]

מהי האופנה של עיר האוהלים? האם אפשר לתת סימנים אסתטיים בהתרחשות האורבנית הזו?

אם יש כוח אופנתי כלשהו למחאה הזו, זהו הכוח להכיר בפעם הראשונה בחסך, באַין.

ההכרה באַין פירושה ההבנה שאין אופנה בישראל. סליחה, תיקון טעות: אין אופנה ישראלית (יש הבדל בין שתי הקביעות האלה. על כך - תיכף). נדמה לי שלא היתה כאן, בבלוג הזה, אפילו פעם אחת שבה נגעתי בצירוף המילים הזה, מהסיבה הפשוטה שאני חושבת שהוא קבוצה ריקה, ביטוי חסר משמעות. זוהי קבוצה ריקה בדיוק באותו האופן שהמונח 'תרבות ישראלית' הוא קבוצה ריקה. האם פירוש הדבר הוא שמעולם לא התקיימה תרבות בישראל? לא, בהחלט לא, ואפילו ההיפך: הזֵצים של אירועים תרבותיים שהתרחשו כאן אף-על-פי-כן ולמרות-הכל (גיאגיא אסיף כותב על מוסיקה בניינטיז, דורין פרנקפורט לוקחת את חיים לוסקי לצלם את סמדר קילצ'ינסקי באייטיז) היו כה פוטנטיים עד שהיה להם הכוח לגרום לנו להאמין ש"בכל זאת יש בה משהו".

אבל אנחנו לא באייטיז וגם לא בניינטיז, טוטו. ולכן הגיע הזמן להתמודד - וההתמודדות האתית/אסתטית הזו מגולמת היטב בעבודה הגרפית שממוקמת בראש הפוסט הזה. היא לא מוסיפה אף שכבה על המציאות - לא הדפס טי-שירטי מקושקש, לא אפליקציית פרחים גרוטסקית, ואף שורת טקסט מתחכמת שמזהמת את המרחב הרועש-מדי-גם-ככה. היא גם לא מתיימרת להמציא שפה חדשה, מהפכנית במובן המודרניסטי של המילה. היא בסיסית - ופחות מזה.

בסיסית ופחות מזה - האין זו הגדרה לעיר החדשה שהתגבשה לנו מול העיניים, תוך שניות מספר? כמה מעט צריך בשביל ליצור ציוויליזציה בשנת 2011. מה מועטים הם האמצעים הפיזיים שדרושים למטרופולין תוסס. ואם אורבניות היא במידה רבה שם נרדף לתרבות, ואם אופנה היא חלק אינהרנטי מתרבותה של עיר, הרי שאין זה מפתיע שהאופנה של העיר החדשה, עיר האוהלים, היא בסיסית - ופחות ומזה. 'אנשי התחתונים' ברוטשילד אינם לובשים דבר מלבד המצרך הבסיסי ביותר מכיוון שהאופנה/התרבות לא סיפקו להם עד כה כסות אמיתית, משמעותית, להתעטף בה. אכן, האמת היא עירומה - ובפעם הראשונה נדמה לי שאני רואה קבוצה גדולה כל כך של ישראלים שאינה טובעת בהדפסים ובאפליקציות בניסיון נואש לכסות עליה.

אל תבינו אותי לא נכון: בעיר האוהלים אנשים לא מתלבשים 'יפה'. יש תנאים מטריאליים: חום נורא, אחוזי לחות מרקיעי שחקים. המאפיין הצורני הכי בולט של התנאים הוא האבק - המון פאקינג אבק. אבק חום, סתמי, לא חול לבן ואידילי כמו זה שפוברק לצורך אגדת הימים הראשונים של אחוזת בית. אבק מלכלך, שצובע את הכל ואת כולם באותו אנטי-צבע. זו הסיבה שגם אם ישנם בקהל הדפסים ואפליקציות - ובטוח יש, שהרי בתוך עמנו אנו יושבים - בפעם הראשונה אין להם שום נוכחות. האנטי-צבע מצליח להחניק באורח פלא את הווליום הצורם שלהם.

האנטי-צבע הוא אָ-אופנה. זו אינה חזרה רומנטית לימים חלוציים, זו אינה התרפקות על פרא אציל וקמאי. ההיפך - זו הצהרה עתידנית פרוגרסיבית באופן קרוב למפחיד. הסירוב העיקש שלה להיכנע ולקבל צורה ברורה, להתגבש לכדי אמירה אסתטית מדויקת - או לכדי אמירה אתית מדויקת, לצורך העניין - הוא המהלך האמיץ ביותר, התרבותי ביותר, שאפשר להעלות על הדעת ברגע נתון זה.

שישי שמח

[צילום: תומר פלד]

אלמה, רוקסטארית. אתמול בלילה, עיר האוהלים.

"חור תולעת הוא תופעה פיזיקלית משוערת המאפשרת מעבר בין שתי נקודות במרחב-זמן, כלומר מעבר בין שתי נקודות ביקום התלת-ממדי ואף מסע בזמן"*

[מעיל 'ביצה' - קריסטובל בלנסיאגה לבלנסיאגה, חורף 1960 | מעיל 'ביצה' - ניקולא גסקייה לבלנסיאגה, קיט 2012]

התמונה הראשונה כאן לקוחה מתוך האתר החדש של בלנסיאגה - שיותר ממומלץ לסור אליו, ולהתבליין קשות וממושכות בקטגוריית ה-Heritage. מבחינת ממשק אין כאן שום דבר מסעיר מדי, אבל העניין החשוב הוא המוני אוצרות הממורביליה - ביצי זהב, אם תרצו - ומה שאף יותר מסעיר הוא הזיווג של רבים מהם עם תמונות מהעבודה העדכנית של גסקייה. הזיווג הזה* מוכיח עד כמה מופרעת היא המחשבה שעומדת בבסיס מסורת העברת-הבעלות-היצירתית הנהוגה בעולם האופנה, ובה בעת גם מראה בדיוק את ההיפך: היינו, שבמידה והיוצר הנכנס ניחן בכישרון מופרך כשלעצמו וביכולת סיאנסית פוטוריסטית - יש לזיווג הזה כוח להרעיד עולם במשך דורות.

קילו-ואט הוא 1,000 ואט; מגה-ואט הוא 1,000,000 ואט

[פול דה-לונה ל-Style SCMP, יוני 2011| דן פלווין, The Nominal Three, עבודה מ-1963 | ראלף מקה ל-Acthung, קיץ 2011]

דוּ-ווֹפּ, סססאמק. דוּ-ווֹפּ כאילו אין מחר

[ג'וש אולינס למגזין V, גיליון #72]

שלישיית בנות סופרימית בטוויסט יפני פוקח עיניים, עדינות סיקסטיזית מעומתת עם שקט-ניינטיזי-שלפני-הסערה, עיני חתול ותסרוקות שמנגנות על מיתרים נחבאים, מעיל משבצות סליני תחת שלט ניאוני מרחף - והסוודר של בלנסיאגה, הו הסוודר, שכורך באורח פלא את כל התמות המתפרעות האלה יחדיו, אורג אותן לכדי שלמות דיסהרמונית אנטי-נוסטלגית שלאור הופעתה עלינו לעצור לרגע ולמלמל - שהחיינו וקיימנו והִגיענו לזמן הזה.

שישי שמח

[ניקו, מתישהו בסבנטיז. צילום: נאט פינקלשטיין]

זמן להתאחד עם כל הדפים המודפסים שבעולם.

סגסוגת

[תצוגת הקוטור של אזדין אלאיה, השבוע האחרון בפריז | 'Love for the Sake of Love', השיר של קלאודיה בארי ב-1976 וחתיכת כותרת ראויה לכל הסיפור | גרסה מלאה - כאן | הגדלה - קליק ימני | אופוריה - הכל ביחד]

שישי שמח

[יצירה של Alaïa על ג'ובאנה באטאליה, צילום: טומי טון]

♥ ♥ ♥

אדגר אלן שיו

[ביורק בצילום של Rankin | שער מגזין Love הקרוב, גיליון סתיו 2011, צילום של מרט ומרקוס | ג'רי הול בגיליון ספטמבר 1975 של ווג בריטניה, צילום של נורמן פרקינסון]

חטא המאלֶט

[Portfolio, בימוי: רוברט גורלניק, 1983 | דרך Ana-Lee]

'פורטפוליו' הוא סמי-דוקומנטרי - מוקו-שמוקו מגוחך, נהדר, דבילי וזוהר בקפיטל זי"ן - שעוסק בתעשיית האופנה באייטיז. אנשים אמיתיים מופיעים בו בסיטואציות עלק-מבוימות; כלומר, כאלה שבטח קרו במציאות ובאופן מוגזם בהרבה. אנדי וורהול מציץ כאן לרגע כאחד מהנוכחים בהופעת ברייקדנס מאולתרת בסטודיו של המאייר האגדי אנטוניו לופז, סטיבן מייזל נערי זועק ומנענע אגן בזמן שהוא 'מצלם' הפקת אופנה רוק'נ'רולית, ונעלי ג'ז לבנות זוכות למקום כמעט-פולחני בסצנה של שיעור אירובי כמעט-פורנוגרפי. ואולם, יותר מכל האותות הגרנדיוזיים הללו, חשוב לציין כי הסרט נפתח לצלילי Baby Jane של רוד סטיוארט - וזה, כידוע לכולנו, כבר סימן לגדולה אמיתית.

שישי שמח

[אנג'ליקה יוסטון, 1976, צילום: Ara Gallant]

אם אנג'ליקה יוסטון מתכוננת לדיסקו, כולנו צריכים לעשות בדיוק את אותו הדבר.