שישי חג

[קייט מוס וסטפני סימור באווירה משפחתית בבקסטייג' אצל גליאנו, 1996]

"שְׂמָחוֹת כִּזְנַב-לְטָאָה"*

[אנג'לו פנטה, T Magazine Travel , סתיו 2011 | * רחל, "ששונות זעירים"]

לארה סטון נוחתת בעיירת הולדתה (מיירלו, איפשהו בצפון הולנד), ומצטלמת עם לין ייגר ברקע (תמונה #2, שמלת בלון). מגיעה גם לכפר הסמוך דורגרדאם, ובסוף לתעלות השמשיות של אמסטרדם. ומכל ההרפתקאות של האדיטוריאל הנפלא הזה, ניתן לקוות שבשנה העברית החדשה נצטלם כולנו עם ההורים הגאים בעודנו לבושים בסוודר הנחשק של ז'יבנשי (#4). שנה טובה.

זוהר הצפון

[ז'יל סנדר, תצוגת אביב 2012, וראף סימונס בקידה ובחולצה הזכורה לטוב]

למן הרגע הראשון בו דרך מגף השרוכים הלבן על מסלול התצוגה של ז'יל סנדר השבוע במילאנו, ועד לרגע בו נסתיימה ונקשרה הקולקציה כולה בפפיון בד גדול, פריך וצחור, שלווה ירדה על העולם. שלווה רב-שכבתית, מאופקת, אירוטית להתפקע בקליניוּת שלה ובכבוד שהאצילה על הלובשות אותה.

מנוחה מתוחה

[וויליאם איגלסטון, 'ממפיס', סביב 1971 | גרג קאדל לווג ספרד, אוקטובר 2011]

שישי שמח

[מיוצ'ה פראדה במשרדה במילאנו, צילום: בריג'יט לאקומב]

דברים שאפשר לעשות בסופ"ש שמתחיל עם גשם:

⁂ לקרוא את הראיון הלא-פחות-מנפלא שערכו במגזין הדיגיטלי Because עם מיוצ'ה פראדה - ההיא שהציגה אתמול קולקציית אביב ממיסה, מאוהבת בעולם ובנשים שמתהלכות בו. בקצרה: הדיון שמתקיים בטקסט ב-Because על מהותם של מותגים הוא משמעותי בצורה יוצאת דופן; האמנותי והכלכלי לא באמת יכולים להיות נפרדים זה מזה. ההפרדה הזו היא מלאכותית, פחדנית, ויש בה מחשבה לטווח קצר בלבד. אנשים כמו מיוצ'ה פראדה - או סטיב ג'ובס, סתם לצורך הדיון - מציירים לנו את העובדה הזו שוב ושוב, בכל פעם בצבעים חדשים ובלתי מוכרים לעין האנושית. וחייבים לאהוב אותם על זה. להעריץ, אבל בעיקר לאהוב.

⁂ לצפות בסרטון של הגארדיאן על הבקסטייג' בתצוגת אביב 2012 של כריסטופר קיין. הכתב אידיוט למדי (מציעה לדלג על המסקנות האישיות מחוסרות ההשראה שלו בסוף הווידאו), והמבטא הסקוטי של המעצב הוא שובר שיניים, אבל זה לא משנה את העובדה שכל מבט מקרוב על הקולקציה הזו מבהיר את ה-Other Worldliness שנושא קורפוס היצירה של קיין. איך אומרים הצעירים? Mind is blown.

⁂ להתגבר על הרתיעה מצפייה בתוכניות טלוויזיה ישראליות (להתגבר עליה ל-10 דקות בלבד, זאת אומרת, ואז לחזור להתבצר בה כדי להימנע מהנזקים שהן בדרך כלל מחוללות) כדי להיפגש עם שלושה צעירים חמודים עד אימה, שיעוררו השראה בעונת הסתיו - זה שסוג-של נחת הבוקר - ובעונות רבות אחר כך.

"הכלכלה היא המתודה, אך המטרה היא לעצב את הנשמה"*

[טרי ריצ'רדסון להארפר'ז באזאר, ספטמבר 2011 | *]

זהו, לונדון סופית מאחורינו, וכעת - מילאנו (התצוגה של גוצ'י כבר התקיימה אתמול בבוקר [למי אכפת, בעצם? מבקשת את סליחתך פרידה, אבל סירייסלי] ותיכף צפויים לנו פנדי, פראדה וגם ז'יל סנדר, ורסוס ומארני). אבל לפני שמשנים אקלים, ג'ורג'יה מיי ג'אגר ממתינה לנו בדאונינג 10 כדי להיפרד מהבירה האפורה, ובה בעת - כדי להצליח במשימה שמעט מאוד הפקות בכלל לוקחות על עצמן: להצחיק, אבל ממש. אפשר להכניס כאן את ההסתייגות המתבקשת מהשטיקים של טרי ריצ'רדסון, וזה גם לא יהיה לא-במקום, אבל קאם און: למראה לוּק בתולת הברזל שבעת הרצון הכי חייכתי בקול רם, ובובת רונלד רייגן לוקחת את תואר 'הפּרופּ המוביל בהפקות אופנה לשנת 2011'. עם זאת, לא אכחיש, ייתכן שההיקסמות שלי נובעת גם מהרלוונטיות הבלתי נסבלת של התאצ'ריזם למציאות הישראלית הנוכחית. רק תזכירו לי, למתי נקבעה הפגישה של שטייניץ עם אלכסנדר וונג?

טוויסט בעלילה

[אקנה, תצוגת אביב 2012]

טריו התצוגות שציפיתי להן בשבוע האופנה הלונדוני - כריסטופר קיין, ג'ונת'ן סונדרס ואקנה - לא הכזיבו. כל אחת מהן רקחה טייק רענן, מתקדם ומבריק, על המציאות העכשווית. בראש כל אחד מבתי האופנה האלה עומד כוח יצירתי שהודף קלישאות ומחובר בנימים עמוקים לליבת דחף העשייה שלו. המלתחה האולטרה-מודרנית שהעלה השבוע ג'וני ג'והנסן על המסלול של אקנה מדגימה זאת היטב. או בעצם - סליחה, טעות: המלתחה הזו לא מדגימה כלום. דוגמאות הן ספיחים של העולם, המלתחה הזו היא חלק מרגש ממנו.

תפּוּחי

[ארתור אלגור לווג יפן, ספטמבר 2011]

נפרדים מניו יורק ומשתגרים רשמית אל עבר שבוע האופנה הלונדוני (ג'ונתן סונדרס מציג היום, אקנה ב-18 בספטמבר, וכריסטופר קיין ב-19. יאם). האדיטוריאל הזה, על הצילום של הקלאסיקון ארתור אלגור והכותרת שהוא נושא, הוא דרך יפה לנפנף לתפוח לשלום.

שישי שמח

[צילום: נור, מהפליקר של נעמה טוביאס]

פוּטנוֹט-סינתזה

[כל התמונות: תצוגות אביב 2012 בשבוע האופנה הניו יורקי, מתוך ווג וסטייל.קום | להגדלה: קליק ימני]

שורה עליונה: Preen. לא יודעת מה יש בהם, בפְּרין, שבעונות האחרונות תופס אותי כל פעם מחדש. קשה לומר שזו חדשנות יוצאת דופן, או שהמסלול משופע בתחושות עזות - אבל תמיד, איכשהו, מכלול הפרטים משדר לי צלילות פריכה כזו, מרעננת. החיתוכים הנקיים אף פעם לא מסתיימים בשיעמום בייסיקי, ובאותו אופן פלטת הצבעים תמיד נופלת 'על העוקם' - במובן החיובי של הביטוי.

שורה אמצעית: אלטוזארה. בהשוואה לקולקציית הסתיו העדינה, הניינטיזית והמדויקת (ושוב אני חוזרת לזה), נדמה לי שהעונה הזו התקשתה להמשיך את מסלול ההתפתחות כלפי מעלה. ועדיין, לא רבים הם המעצבים שיש ביכולתם לרקד בקלילות ואמינות שכזו בין יבשת ה-Slick לבין ימת ה-Slouch (לא הצלחתי לחשוב על מקבילות עבריות. שוין).

שורה אחרונה: טום בראון. אגיד את זה חד וחלק: אני מאמינה לטום בראון. ליתר דיוק: אני מאמינה שאצלו, בשונה מלא מעט מעצבים אמריקאים, הקווירקיוּת אינה ערך עודף. היא אינה מניירה אסתטית. אני מאמינה שהוא עושה את מה שמשמח ומסקרן אותו - ושוב, אולי אני מכלילה בגסות, אבל אני לא יודעת עד כמה התופעה הזו נפוצה בשוק האמריקאי, האוֹבֶר-מודע לשורה התחתונה של הביזנס. לא ברור לי עדיין אם החלום היותר גדול שלי הוא לרכוש פריט שלו, או פשוט לנכוח באחת מתצוגותיו רבות הקסם (התמה של זו הנוכחית, למשל, היתה "Girlfriends Getting Together", לצלילי פסקול בי-בופ אולדסקולי ומחמם לב) - אבל מה שבטוח, אני חושקת להתקרב כמה שיותר להזיותיו של הווירדו.

* רגע לפני סיום השבוע העמוס ולפני התרחשותן של שתיים מתוך שלוש התצוגות החשובות של שבוע האופנה הניו יורקי - פרואנזה סקולר ומארק ג'ייקובס - נראה לי כמו זמן מתאים להתבונן מעט על המראות שחלפו בסך. ומה לגבי התצוגה השלישית שמרכיבה את הטריו, אלכסנדר וונג? או. כאן אני כבר מתחילה להסתבך. לא נראה לי שאצליח לסכם את המחשבות שלי בנושא בשלוש-ארבע שורות (למתעניינים, הטקסט הזה של קאת'י הורין מְתקשר עם כמה מהן). שוקלת להקליט את עצמי מקשקשת במקום לנסות לסדר אותן כמו שצריך. אם כבר להתקרב להזיות ווירדיוֹת אז עד הסוף.

"אלומיניום הוא היסוד המתכתי השכיח ביותר בטבע"*

[קרדיטים: העבירו את העכבר על גבי התמונות | *]

נדמה לי שלא פעם בתחילתו של חודש תצוגות אופנה עמוס, האימג'ים הראשונים שמצליחים באמת לתפוס אותי לא משתייכים למסלולי הקולקציות, אלא דווקא למסיבות שמגיעות אחריהן. ייתכן שזה קשור לצורך שלי לטבול לאיטי את הרגליים במים העמוקים לפני שאני צוללת, ואולי זה קשור לקו אופי משמעותי יותר של שבוע האופנה בניו יורק, שתמיד פותח את החודש הזה - איי דונ'ט רילי נואו. כך או כך, במסיבה שערכה קארין רויטפלד במוצ"ש לכבוד יציאת 'Irreverent', אי אפשר היה לפספס את שמלת הווינטג' המתכתית שלה, שנראתה כאילו נסרגה בצמר פלדה חייזרי. כמובן, לעוצמה של הלוּק מתווספת העובדה שאנחנו פאקינג חוזים בקארין רויטפלד ואנה דלו רוסו במסיבת קריוקי - ובאמת שקשה לי לחשוב על דרגת קאלט גבוהה יותר מזו (לא, אפילו לא זה).

אבל על מה בעצם אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה? סליחה, על קארין רויטפלד? סליחה, על צמר פלדה חייזרי? יש כאן איזה ניואנס שחשוב להכיר בו: הברק של האלומיניום אינו הברק של ה-Glitter. קל להתבלבל ביניהם, בעיקר בעונה כזו - שבה עקבי המיו-מיו המנצנצים מתפוצצים ברחובות - אבל אין אחידות בין המטענים שנושאים השניים. הנוצץ שייך לנעליים של דורות'י. האלומיניום - לאיש הפח.

בתצוגת הסתיו האחרונה שלה, סטלה מקרטני התנסתה בלא מעט קונסטרוקציות 'איש-פח' שכאלה. כדרכה של מקרטני (ובשונה מהמעצבת הבריטית שהיתה שותפתה לדרך בתחילת הקריירה שלה - פיבי פילו), לא הורגש אצלה מחקר מעמיק לשמו - שפרט על נימים עדינים או שפך אור על מה שהיה נסתר עד כה. היו אלה צורות שנגזרו בניקיון וביד בוטחת. היעילות המדויקת של מקרטני הוקרנה באופן מושלם דרך מדי בית החרושת הפנטזיונריים שהציגה. דימויי הצינורות, הטקסטורות הכמו-תעשייתיות, כל אלה סגרו מעגל עם היכולת וחוסר היכולת שלה כיוצרת. בתכל'ס, כבר מזמן לא התלווה לחוסר יכולת בּוהַק מתכתי אטרקטיבי כל כך.