תרשים זליגה

[שאנל הוט קוטור, סתיו 2011 | שאנל הוט קוטור בווג רוסיה, ינואר 2012 (צילום: ריצ'רד בוש) | שר הורוביץ בשיעור התעמלות, 1995 | עלתה על העניין: Fashgif]

שישי שמח

[נופשת ניו יורקית מסתובבת במיאמי ביץ', 1940. צילום: אלפרד אייזנשטט]

באפלו 2012

[כריסטינה ריצ'י (קצת פחות זועמת) בגיליון 97 של Oyster, צילום: גרגורי האריס]

קונפטי-חאפלה

[הפינאלה בתצוגת הוט קוטור של דיור - אביב 1998, תחת ג'ון גליאנו | בריאן פרי, 'Alphaville' - רימיקס של טוד טרייה]

זלדינקה

"מאחורי התחכמותו החריפה של אנת'וני נתגבשה תפיסה, שלא היתה אטאוויסטית או מעורפלת, ואך בקושי היא בעלת משמעות פיסית, תפיסה מעוגנת בזיכרון על-אודות הרפתקאות אהבים אצל דורות רבים של התודעה האנושית, שבעוד היא מדברת וצדה את עיניה ומניעה את ראשה היפה, היא עוררה אותו כפי שלא קרה לו עד כה. המעטה שהכיל את נשמתה קיבל משמעות - זה היה הכל. היא היתה שמש, זוהרת, עולה, צוברת אור ואוצרת אותו - ואז, לאחר נצח, מקרינה אותו במבט של עיניים, בקטע של משפט, אל אותו חלק ממנו, שטיפח כל מה שהינו יפה וכל מה שהוא בגדר אשליה".

[קייט מוס מגיעה ליום ההולדת שלה ב-2006, מסיבת-נושא סביב "The Beautiful & The Damned" | עמ' 57 של "היפה והארור", פ. סקוט פיצג'רלד. הזמנתי אותו כאן, ולהלן מסקנתי המלומדת: אין דברים כאלה]

גימנזיוּם ברקיע השביעי

[שאנל, קמפיין אביב 2012]

נא לא לפספס את הסרטון, שהופך את הבלתי אפשרי לאפשרי (דהיינו, גורם לסדרת התמונות להיראות שמימית אף יותר).

שישי שמח

[אלישבע לוי, 'ירח', 2004-2009]

נסיכת סוּפה

[ריצ'רד אבדון מצלם את ורושקה בגיליון אוקטובר של ווג, 1966]

כן כן, לא אז לא*

[לארה סטון ב-i-D, נובמבר 2009 | פנינה רוזנבלום ב-Daily Mirror, ספטמבר 1974 | *]

על המנטה והעוקץ

[ריחוף בגרסת Acne, חצאית הטפטה מקולקציית קיט 2012 | ריחוף בגרסת Birthe Piontek]

מילים בלילה

פיבז,

בואי נוציא את זה החוצה. בואי נדבר רגע על קולקציית ה-Pre-Fall הזו. כלומר, בואי לא נדבר על זה. כי זה סתם עצוב. זאת אומרת, לא כ-זה עצוב, אבל סתם כזה גורם-לי-לקמט-את-המצח-עצוב. קולקציה ראשונה שלך עבור סלין שאינה לוחשת לי דבר מה חדש. וכשאני אומרת "חדש", בתכל'ס, אני מתכוונת ל"אמיתי".

זו לא אשמתך. הקווים הנקיים מדי, החתוכים לעילא, הפכו כבר לכזו דרישת-סף שפתאום כל התמונות מקולקציות העלק-סתיו השונות מתבלבלות אצלי לכדי מאש-אפ ז'יבנשי-אי, בלנסיאגה-אי, אלטוזראי - הצלליות ואימרות הבגדים מחודדות ככריש נחוש, חסר פשרות.

לא עפה על הכריש הזה. אני מרגישה שזה כבר לא לגמרי הזמן שלו.

אבל הכל בסדר. אנג'ליקה יוסטון לא מכוונת אקדח אלייך, חס וכרפס! את יקרה לי כתמיד. אני יודעת שנשוב וניפגש בקרוב, מתישהו, ותלחשי לי סוד שיגרום לי להרגיש קרובה. אנג'ליקה פה פשוט כי מאוחר, ובחוץ קר, וכי מישהו צריך להעיר את המקום, את יודעת? וזה יכול לקרות באמצעות ירייה לאוויר או בכתר קוצני מוזהב או באדיטוריאל שיוקדש לקולקציית האביב של כריסטופר קיין או ברכישת שידה חדשה למשרד. וואטאבר. אבל זה מעבר לפינה.

שישי שמח

[צילום: Lars Botten]

שסע במעיל הדייגים

ליידי שאלה מונרוק עם הפרחים המהפכניים של סלין בגיליון ינואר של ווג יפן (צילום: טומי טון). השבוע היא גם העניקה ראיון קצר וזה יפה כמו שרק ניתן היה לצפות.

שישי שמח

[MJ ופפיון, מתישהו בסבנטיז]

אלפרד, כפרה, כבר הסברתי לך שאסור לגעת לי במברשת

[Bon International, גיליון סתיו-חורף 2011/12. צילום: Hasse Nielsen]

לא פואטי כמו זה, אבל הווייב ההיצ'קוקיאני וחולצת המפתח המעומלנת מייצרות קורפוס משגע כשלעצמו.

אפרודיטה בהיפודרום

[Deborah Turbeville לקמפיין ולנטינו, עונת אביב 2012]

כיתה י', ליד-ה, ירושלים, 1999. אני זוכרת בחדות את השיעור המסוים ההוא בתולדות האמנות שבו פלביה הגתה באוזנינו לראשונה את המונח "פרספקטיבה קווית" (בדיוק עברנו מימי הביניים לרנסנס, יו נואו האו איט גוֹאוּז). מאותו רגע ואילך, זה הרגיש כאילו מישהו נתן לי את קוד הגישה לראות את העולם ב-HD. עומק - חתיכת קטע. ודאבל חתיכת קטע כשפתאום הוא צץ במפתיע בז'אנר האופנתי השטוח מכל - הלא הוא הקמפיין, שאמור להגיש מסר ממוקד באלפית-השנייה-של-תשומת-הלב-הבלתי-קיימת. על אף שהעומק מתחזה כאן לנטוּל כל משמעות אתית שאנחנו מייחסים למילה, ועל אף שהמגע החידתי של דבּורה טורבוויל מנוטרל פה למינימום - כשכמעט כל מה שנותר הוא יופי במובנו הבנאלי ועל כן החולף ביותר (והרי כבר שוחחנו על סוגיית ולנטינו בעבר) - השימוש שלה בפרספקטיבת עומק מעמיד את סדרת המודעות הזו על חודו של ניואנס קרוב למהכפני.