25.11.09

סמובר וסודה


"ולנטינו: הקיסר האחרון". תראו את הסרט הזה.

באמת תראו.

בחיי שהייתי מקשרת לטורנט או לכל אמצעי צפייה בלתי חוקי כדי להקל על ההשגה שלו, אבל בגלל שלא מצאתי קובץ של כתוביות (ואלא אם כן אתם דוברים איטלקית וצרפתית שוטף, צריך לסרט הזה כתוביות), אז זו לא באמת אופציה. אבל יש אותו באוזן. אז תלכו ותשיגו עותק, מהאוזן או מאיפה שלא יהיה, ותצפו בזה.

זה לא שיש לי רשימה מוכנה מראש של "מעצבים אהובים" - אבל גם אם היתה, ולנטינו לא היה חלק ממנה. זה לא משנה. זה סרט על רעיונות, לא על שמלות.

כלומר, יש בו שמלות.

ממש הרבה שמלות.

הרבה מאוד מהן משתייכות לסוג שמספק חומר לחלומות בהקיץ זמן רב, רב מאוד, אחרי מבט קצר בהן.

מה המתכון של ולנטינו ליצירת חלומות? ובכן: ולנטינו יודע מה שנשים רוצות.

הן רוצות להיות יפות.

זה נכון.

אבל זה גם לא כל כך פשוט.

כלומר, זה כן - וזה חלק מהגאוניות של המשפט הזה, ומהדרך שבה הוא נאמר (על ידי מעצב קוטור שמגלגל את המשפט על הלשון במבטא איטלקי, רך וחתולי). אבל זה גם לא. היופי שוולנטינו מדבר עליו, היופי שוולנטינו שייך אליו, היופי שוולנטינו מייצג אותו הוא יופי קלאסי, אבל לאו דווקא קלאסי במובן החיובי של המילה. נדמה לי שבכל קלאסיקה אמיתית חייב להיות יסוד חתרני, או לאו דווקא חתרני - אבל בכל זאת, מעין אצבע שמושטת מ"שם" ל"כאן", מגע שממזג את העל-זמניות עם שנייה אחת ויחידה - כי אחרת, מה עוזרת לי הקלאסיקה אם היא משייטת לה אי שם ברקיע הרחוק מעליי, עושה קולות רציניים ופילהרמוניים של "אווווּ, קלאסיקה"? איך היא יכולה להיות קשורה לחיים שלי? אני לא בטוחה שהיא ראויה באמת להיקרא קלאסיקה, אם אלו הקולות היחידים שהיא מפיקה.

כל זה לא אומר שהיופי שוולנטינו מפיק, מייצר, חי - הוא לא יפה. הו לא. הוא יפהפה. אבל הוא יפהפה כמו קריסטל נדיר, שהצריך עשורים שלמים של ליטוש, שמונח בקופסה עתיקה שכמוה אין עוד בעולם כולו, שמונחת בתורה על כן מצופה צדפות מהים הארקטי (נכון, אין צדפות בים הארקטי. But you catch my drift), שמונח בתורו בתוך החדר השמור ביותר בגלריית אופיצי. מה כל זה אומר? שלא ברור אם יש חיים לחפץ שטמון וקשור בכל כך הרבה שכבות. והשאלה הזו, אם יופי יפהפה מהסוג הזה יכול לחיות ולהתקיים בעולם הזה, היא השאלה שהסרט שואל - וגם עונה עליה בצורה כנה, מכמירת לב ושאינה משתמעת לשתי פנים: לא.

בהרבה מובנים, כל הסרט הזה הוא פרידה אחת ארוכה, מתמשכת, וכמובן - יפהפייה - מהקריסטל הנדיר הזה, וליתר דיוק: מאפשרות הקיום של הקריסטל הנדיר הזה.

זה לא מדכא כמו שזה נשמע. למעשה, על אף שברור שיהיה מי שהתשובה הזו תדכא אותו, זה ההיפך הגמור בעיניי ממה שהסרט עושה ואומר.

כיוון שהפרידה הזו היא גם שחרור. שחרור במובן העמוק של המילה, שיכול לחצוב שביל אל היכרות עם קלאסיקה אמיתית של זמננו, של עכשיו, שתהיה הקלאסיקה שלנו - שלא נצטרך לחוש אשמה נוראה על חוסר ההיכרות, והבורות, והסטנדרטים הנחותים, ואי ההתאמה. מגיע לנו יותר. פאק, מגיע לנו הכי הרבה. למה מה קרה? החיים נגמרו אחרי רפאל? אחרי טיציאן היתה דממה גדולה, ותוהו ובוהו וחושך על פני תהום? תקנו אותי אם אני טועה, אבל לא הגיח שם מתישהו איזה טרנר, איזה בייקון, איזה וורהול, איזה בואי, איזה מרפי?

הגיח, הגיח.

אפשר להציב מודל חדש, מתאים, מופלא, קלאסי. אם ניגע במה שבאמת חשוב לנו, ולא במה שאנחנו מקווים שהאחרים יחשבו שהוא חשוב ונכון. זה יכול לקרות.

וזה לא מקרי, העובדה שישנו היום מאסטר שאליו נשואות העיניים, שיודע מה נשים רוצות. זה לא מקרי שחי היום אחד, אלבר אלבז שמו, שכל משפט שיוצא לו מהפה נשמע כמו פסוק - ככה זה עם מנסחי אסטתיקה. וזה לא מקרי שהתשובה של אלבר אלבז לשאלה "מה נשים רוצות" היא אותה תשובה של מאסטר העולם הישן - כן, הן רוצות להיות יפות - כי ככה זה עם קלאסיקות אמיתיות, הן נותרות חקוקות ונוגעות בעוברים ושבים על פני הנצח. או משהו כזה. ובמשפט אחד אחרון שייגע בסיפור שלא ממש שייך לכאן, כלומר הסיפור של העכשיו - ולא של העבר, שנחגג ב"ולנטינו: הקיסר האחרון" - בלחישה החלטית יש להצהיר שהתשובה של אלבז היא שלנו. היא שייכת אלינו. היא מדברת אלינו. היופי שאלבז מדבר עליו (וזה כבר ממש רק רמז, לא משפט) הוא יופי שאותו רואה אישה כשהיא מביטה על עצמה בעיניה שלה, ולא דרך זוג עיניים זרות לה, חיצוניות לה.

ועם בשורה כזו, אפשר לנופף לשלום - בכסיות המשי המשובחות ביותר שישנן בנמצא - ולהיפרד בדמעות חמות מהקריסטל הנוצץ, שלעולם לא היה ולא יהיה שלנו. הוא הותיר בנו חותם שלא יימחה, ועכשיו - צועד אל השקיעה המופתית שלו, יפה עד כאב.

אבל אל תתעצבו לזמן רב מדי. גם לנו תהיה שקיעה משלנו.
[פריים מתוך "ולנטינו: הקיסר האחרון" - הקוטורייר האחרון צועד על הסט של תצוגת אביב 2006, קולקציית ההוט-קוטור הלפני-אחרונה שלו || יוחאי מטוס - "טלפתיה 2", מתוך הסדרה "שקיעה", 2008]

8 תגובות:

טליה אמר/ה...

אחד הפוסטים המוצלחים, ובהתאם נקרא ללא הפוגת נשימה.

הערה למחשבה: אותה קלאסיקה פילהרמונית, אני חושבת, מתקיימת תמיד תמיד, ויש לה (במחילה על הפלצ) פונקציות חברתיות ברורות - שימור גבולות ידע, קיבוע הגמוניה של קבוצה תרבותית, הדבקת תוויות של גבוה ונחות, דיבור של יו-קנואו-וואט-איי-מין (כשהצד השני מהנהן בנינוחות מבחוץ ומבפנים מתפלל שלא יתקילו אותו) וכן הלאה.
כבוד נפוח-נחיריים לכל מה שהוא 'קלאסי' יהיה תמיד (גם אם הוא כפוף לתוכן מתחלף).

לכן, אולי הפרידה שאת מדברת עליה היא פרידה של הדור שלנו (או של המעצבים שלנו, לצורך העניין) - הגענו לגיל אולי, או שצברנו מספיק ידע, או שהספקנו להוכיח משהו. לא יודעת. הנקודה היא לדעתי שזו היא הפרידה *שלנו* מהניסיון לטפס על כתפי הקלאסיקות ולראות רק משם את כל הנוף - אולי הבנו שמותר לנו להציץ גם דרך הרווח של הבית-שחי.

אנונימי אמר/ה...

אחותי, את צריכה לכתוב איזה אזהרה בפתיחה, משו....
ככה ליפול עלינו על הבוקר?

דיגדג לי בעין.

ח.

Shelly אמר/ה...

וואו. פוסט מרגש, מפעים. פשוט שירה.
בחיי, אמנם כבר אמרתי את זה, אבל את הכותבת הכי מוכשרת, חכמה ומתבוננת שאני מכירה.
ריגשת אותי ממש, תודה.

Shelly אמר/ה...

ואגב - "I love beauty, is not my fault" זה לגמרי עוד אחד לרשימת הסטיקרים שצריך להוציא.

Soulcat אמר/ה...

אם אהיה מורה יום אחד, אכניס את הפוסט הזה לסילבוס שלי.
אצפה בסרט בהזדמנות הראשונה, אבל אפילו לפני שצפיתי, רק מלקרוא את מה שכתבת - אני לגמרי מזדהה עם הרגעים האלה, בהם דברים ש"אמורים" לדכא, מתגלים כיופי נדיר ומקור השראה.
תודה רבה. אחשוב על זה עוד, התעוררו לי הרבה דברים בלב ובראש עכשיו.
XOXO

מיכל♥ג'וש אמר/ה...

טליה - הגדרת היטב את הכבוד-נפוח הנחיריים. תודה, איף-יו-קנואו-וואט-איי-מין.
ח' - דיגדוג חזרה.
שלי - ריגשת אותי בתורך. תודה גדולה, מוקירה וחמה. אני איתך ביוזמת הסטיקר - אני מציעה שנצרף לו גם בובה קטנה עם עור שזוף במיוחד, שתוכל לספק את המבטא האיטלקי הנדרש, שיבינו כיצד יש לקרוא את הכתובת (ואני בהחלט רואה את הסטיקר הזה מודבק על קירות הבית שהראית בפוסט הלפני-אחרון).
סולקאט - אילו מילים יפות! אם נהפוך שתינו למורות אני חושבת שנוכל להוציא כמה ילדים מחונכים היטב תחת ידינו. בואי נגיד שלפחות על מורשת דיסקואידית הם יהיו סגורים כמו שצריך (והנה כבר יתרון ראשוני רציני ביציאה לעולם).

גילי אמר/ה...

מיכל, פוסט חכם, תודה! חוקרי אופנה טוענים שהאופנה מייצגת את רוח הזמן. אני מרגישה שהחיינו והגיענו לזמן הזה, בו כל אשה יכולה לראות את עצמה באופנה בת זמננו, ולא רק איזה אידאל בלתי מושג שלה. עכשיו נותר לנפץ את מיתוס הגוף המושלם, ולתת לנשים להרגיש שלמות ומיוצגות יותר גם במובן הזה. התהליך כבר החל.

עכשיו אני הולכת לקרוא שוב את הפוסט שלך...

reve אמר/ה...

באמת שאחת מיצירות המופת, הסרט הזה. אני אגב, בכיתי לכל אורכו. לא עלה ברוחי כל כך ששרדנו את זה, למרו ששרדנו את זה. אבל אלבר, אגב, יכול להיות שהוא לא מקרה האוטר של ימינו. בראש בית לנוון עומדת מליונרית חסרת עכבות שלא מרגישה שעליה להיות רק מסחרית, כמו המפלצות שמלוות את הקיסר האחרון, ונוגסות בכל פנינה של רגש. בהפוך עך הפוך, לנוון הוא אחד מבתי האופנה המצליחים ביותר. על כך אפשר רק להוציא לשון לכל הקפיטליסטים המפלצתיים.