[מתוך ווג פריז, גיליון פברואר 2010. סטיילינג: קארין רויטפלד ועמנואל אלט, צילום: Inez+Vinoodh]לווג פריז יש נטייה כזו, לקחת עונת קולקציות שלמה (במקרה הזה: אביב 2010) ולפרק אותה לאדיטוריאל כמעט אנציקלופדי.
אני אוהבת את הנטייה הזו.
אני אוהבת את הדרך שבה אוסָפים בטון שונה לגמרי האחד מהשני מוצבים בקונטקסט שמאפשר ליצור קשר ביניהם. אני אוהבת, נכון להרגע, להשתמש במילה 'אוסף' במקום 'קולקציה', כי יש בזה משהו שהופך את קנה המידה לאנושי יותר, קרוב יותר. אני אוהבת את הרכות שלפתע מקבל כאן האוסף של Comme Des Garcons הזוויתיים לרוב. אני אוהבת את הצירוף הדגול של בננת השיער הענקית\\ספק מטפחת, ספק סדין המכסה אותה\\משקפי שמש שנועלים ברגישות את כל הסיפור - והופכים אותו לדלי דימויים שמושה לי זכרונות מאדם אהוב שכבר לא כאן. אני אוהבת את נופך הפרוורטיות שנשפך על האוסף של Alaïa כשמצרפים אליו מסכות תחרה מופרעות שמהדהדות מרג'יאלה. כן, ואני אוהבת כל כך את המראה של חצאית העור הנפוחה הזו, בעיקר כשהיא עומדת תחת שמש מרוקו העזה, בעיקר כשהיא משודכת לעליונית לבנה פריכה עד כדי התפצפצות.
אני אוהבת לראות את ההתרסה הילדותית של האוסף של מיו מיו הופכת להתרסה All the way. אני אוהבת לראות נשים יפות עד כאב כשאני מרגישה שיש להן משהו להגיד לי, וכך הופכות את הכאב למשתלם ומוצדק מוסרית. אני אוהבת שמספקים לי מצע לאהבה.
