[קמפיין עונת אביב 2010 של לנווין, צילום: סטיבן מייזל]
בסוף השבוע האחרון התגלגלו לרשת לא מעט תמונות מתוך הקמפיינים לקולקציות האביב - אותן קולקציות שנצפו על המסלולים רק לפני כחודשיים (כמו תמיד, עולם האופנה נע בקצב בריא ושפוי. מצוין). הסיפור הזה של קמפיינים הוא מעניין ביותר בעיניי: כבר מצאתי את עצמי לא פעם מעלעלת במגזינים ומתרגשת יותר מעמודי הפרסומות הנלוזים, מאשר מעמודי התוכן הנאות והמקורי, כביכול. מדוע זה קורה? בתור התחלה של תשובה, נדמה לי שהעוקץ טמון במיקוד: להיות היום עורך מגזין, לקבוע אג'נדה שתסדר לאנשים את הראש, להבין מה טפל ומה חשוב - פאק, היום יותר מתמיד העניין הזה הוא קרוב לבלתי אפשרי. לאיש הפרסום, לעומת זאת, יש מראש גבולות ברורים וסופר מפוקסים: תזוזה סביב המוצר\יצירה, תקשוּר החזון שמלווה את המוצר\יצירה, וכמובן, כן - מטרת המכירה של המוצר\יצירה. כל זה הוא חלק מהסיבה שלא מעטים הם הקמפיינים שאוצרים בתוכם כוח עצום - כי הם נוצרים באטמוספירה של מיקוד ודיוק בלתי מתפשרים.
לא פעם יש משהו מטריד בחדות הזאת - קונספטואלית ו-ויזואלית כאחד (וכשאני חושבת על חדות ויזואלית, עולה לי בראש כמשל
הקמפיין החדש של גוצ'י, המצויד בזוויות משוננות של ריטוש מאסיבי). אבל איכשהו, כשזה מגיע ללנווין ולקמפיינים של בית האופנה, הקצוות הבעייתיים נפרמים מאליהם. זה לא אומר שאין בהם את אותו מימד של אגרסיביות - ולראיה,
קמפיין החתולים המסנוור (לאו דווקא במובן השמח של המילה) של חורף 2009. אבל אפילו במקרה כזה, מגיע לסיוע ההומור שיש בתמונות, סוג של מבט אירוני שמרכך את מכת הסנוורים. הפכפכות כזו - והפעם אני כן מדברת על המובן השמח של המילה - אי אפשר למצוא בקמפיינים של גוצ'י.
סוג אחר של הפכפכות, של מבט כפול, נמצא גם בקמפיין אביב 2010 של קו הגברים של לנווין - שאותו צילמו הזוג הנודע, מחזיקי השמות הבלתי אפשריים
Inez van Lamsweerde ו
Vinoodh Matadin-. הפעם השניים לא נשארו כהרגלם מאחורי עדשת המצלמה - הם גם אלו שמככבים במודעות. התוצאה, בעיניי, היא חזקה בצורה באופן יוצא דופן: מטרידה, כן, אבל לא בגלל זוויות פוצעות של עיוות, אלא בגלל הסיבות הנכונות:
מוכנים לקלוז אפ? יכולים לעמוד בזה?
אינסיין. איי נואו. אינסיין.
כדי לרכך את ההלם (או להעצימו, תלוי איך מסתכלים על זה), נסיים בקמפיין לנווין האהוב עליי מאז ומעולם (
כידוע. וכן, זה עדיין הדסקטופ שלי). הוא מעונת אביב 2009, והזוויות המשוננות היחידות בנמצא כאן הן אלו של האבנים המנצנצות למרחוק.
[
עדכון: הוספתי את שלוש התמונות החסרות, כך שלהלן הקמפיין במלואו. דברים שחשוב להגיד: סטיבן מייזל אחראי גם לצילומים האלה, והסטייליסט הוא אדוארד אנינפול,
מאסטר הגלאם. חוצמזה, הייתי רוצה לצרף את זה לתיקיית ההוכחות בעניין המוטיב החוזר של "המשוגעת בעליית הגג",
שהזכרתי פה: אותה ילדה\אישה שמתנהלת לבדה, ספק לכודה, ספק כלאה את עצמה במעין כלוב זהב. 24 קאראט, כמובן.]
[צילום: ג'יימי נלסון למגזין Zink, גיליון חורף 09' | כותרת האדיטוריאל הרשמית: "House Arrest" - ותודה לעורך\ת Zink שהבהירו עבורי את הנקודה | חיתוך רפטטיבי\אובססיבי: moi]
[דאונטאון לוס אנג'לס, צילום: רייצ'ל צ'נדלר (מתוך הבלוג של פרפל מגזין). קליק ימני להגדלה, זה שווה את זה]
[מתוך מגזין Numero #95, אוגוסט 2008. צילום: סופיה סנצ'ז ומאורו מונג'יאלו]
[טים ווקר לווג איטליה, גיליון יוני 2002]
מישהו ב-1966 חשב שקלוז-אפ ענק על ולנטינו ברקע, פלוס בחורה מדלגת בלבנים, ימחיש היטב את הסלוגן Valentino designs underfashion with you on his mind. לול. נראה לי שהתוצאה מזכירה יותר כרזה לסרט אימה נחות. מה שכן, יככבו בו חזיות יפהפיות.
טים נובל וסו וובסטר, Toxic Schizophrenia, שנת 1997. ככה כתבו ב-Artnet על הדבר הזה - שהיה אמור להשתבץ בפוסט הקודם, אבל לבסוף החלטתי שהוא צריך לעמוד בפני עצמו: Toxic Schizophrenia is a classic badass tattoo, constructed from 516 little light bulbs. Blaring violently bright and self-indulgent, Tim Noble and Sue Webster take pop art to the extreme, blowing it up in lights like fly-by-night casino chintz. The artist design and make these light paintings themselves, creating a DIY glam that’s better than the real thing.
[אוליבייה זאהם מצלם את דפני גינס על רקע הפרפרים של הירסט | ג'ק וג'יל | אלכסנדרה קאטייר למגזין Rash, גיליון חורף 09']
1. אלו השאנל'ז שהתפרסמו בזכות האולסניות? לא סגורה על זה, אבל ייתכן (ראיתי אותם גם אצל נועה); 2. מוּאה!; 3. Scout - ריצ'רד פיליפס, 1999. מוכר מהיכנשהו? אכן, זה הציור שתלוי מעל מיטתו של צ'אק באס. מצחיק, אבל הגרסה המקורית של הציור פרובוקטיבית בהרבה - אולי זו מטאפורה לתהליך הבִּיוּת שעובר על ג'וניור באס? זו כמובן לא הפעם הראשונה שאמנות עכשווית מככבת בגוסיפ גירל, ויותר ספציפית - גם לא הפעם הראשונה שיצירה של פיליפס מופיעה שם. קשה לחשוב על במה פופולרית יותר להציג בה את היצירות שלך - התוצאה לא מאחרת לבוא, וההשלכות מגיעות עד כדי כך שגם בוני חדרים עמלניים בסימס 3 לא ישכחו את עבודתך:
וייב המארי אנטואנט שהזדמזם כאן כתוצאה מההפקה האלבזית הופך לשיטפון של ממש עם האדיטוריאל הזה, שצילם וולטר פייפר לווג סין, גיליון ינואר 2010 (יש מצב שזה הגלימפס הראשון של 2010 שמופיע כאן, מה שזה לא אומר. ווּהוּ, אני מניחה). אני שמה לב שהולכת ומצטברת כמות ההפקות שאני נחשפת אליהן - גם כאלו שרחוקות מלהיות עדכניות - שבהן מופיעה התחושה הזו של ילדה אבודה, שאמנם משחקת בעולם של גדולים, בבגדים של גדולים; אבל נותרת מרוחקת מהנסיבות, לא ממש חלק אינטגרלי מהתפאורה (טוֹק אבּאוּט מארי אנטואנט). יכול להיות שיש לזה איזשהו קשר לריחוק הפנטזיונרי מלכתחילה של כוכבי ההפקות האלה - כלומר, המחלצות, בגדי המעצבים שנלקחו מעולם אחר - בכל מקרה, נדמה לי שיש כאן איזה עניין ובעתיד אנסה להעלות מוצגים נוספים לביסוס הטענה שלי.
