8.9.09

צ'אקי צ'יז


עוד שבוע בדיוק היא חוזרת. הילדה האהובה, הנוצצת, הממכרת - ב-14.9 היא נוחתת שוב על המסכים האמריקאיים. אני מחשבת שבוע מהיום כיוון שרק יום לאחר מכן, כלומר רק בשלישי הבא, נוכל גם אנחנו הלבנטינים - בעזרת כל מיני אתרי הורדות משוקצים, שכמובן לאיש אסור להשתמש בהם והפוסט הזה הוא לחלוטין לא המלצה לכך (יה רייט) - לכרוך את זרועותינו סביב בלייר, סיירוס (אנא, ג'וש שוורץ - ספק זמן מסך ראוי לסיירוס, איטס 'נוט אינאף', כמאמר הביטוי הידוע), והפפיונים של צ'אק באס. אני רק כותבת את השמות האלה והשפתיים שלי מצטיירות לכדי חיוך מטופש, בלתי רצוני. ככה זה עם רומנים לוהטים - ואת תחילת הרומן שלי עם GG אני זוכרת בחדות בעיקר בגלל השיר שנמצא כאן למעלה (לוקח לו כמה שניות להתחיל, אז לא להתפלא אם יש שקט כשלוחצים על פליי).

זה היה לפני מה שנראה כמו המון זמן, כשהזמנתי את הדי.וי.די של העונה הראשונה - אחרי שהיה ברור שאת הסדרה הזו חייבים לראות (לא היה בלוג ראוי אחד שבחר להתעלם ממנה). התיישבתי מול הטלוויזיה, וראשון הגיע, כמובן, פרק הפיילוט. זה הפרק שבו בלייר עורכת את מסיבת Kiss on the Lips, ובדרך לשם החבורה העליזה מתניידת ב- איך לא - לימוזינה+שמפניה+הכל כלול. קלוז אפ על הפרצופים הזורחים, ואז, כמעט משום מקום, מגיח הקול המסונתז בעדינות של פליט הסטרוקס אלברט האמונד ג'וניור, כשהוא ספק שר ספק אומר את מה שכולם חושבים, אבל לא ממש אומרים אף פעם: Well, it's hard to live in the city. הניגוד בין השמפניה ומושבי העור ובין השיר המדויק הזה - שתופס נימת דיכאון אורבני ברזולוציה גבוהה כל כך - היה מפלח לב, ובאותה שנייה ידעתי: זו אהבה.

מאז פרק הפיילוט (שדרך אגב, אם אני זוכרת נכון, נפתח בצילום אוויר מופלא של ניו יורק סיטי כשברקע משובץ Young Folks - אז עדיין לא השיר החרוש והברור מאליו שהוא היום. כנראה שכבר בנקודה הזו הייתי צריכה לדעת שזו הולכת להיות מערכת יחסים מחייבת), מים רבים עברו בהאדסון. כמו התוכנית עצמה, הבחירות המוזיקליות של GG ידעו עליות מסחררות (שם האזנתי בפעם הראשונה ברצינות ל-Time to pretend של MGMT, שוב בגלל תזמון קולע בטירוף שגרם לו לקפוץ מהרמקולים של הטלוויזיה היישר לחיק האייפוד שלי) וירידות קשות ומאכזבות (בעונה שעברה שובץ Right Round - הזוועה של פלו-רידה, שאני ממש לא הולכת לקשר אליה. ביום שזה יקרה, תדעו שכוחות עוינים השתלטו על הבלוג ותתקשרו לאגף החקירות במשטרת מחוז תל אביב. תודה).

למרות כל המהמורות, גם בפרקים המופרכים ביותר, כשהיה נדמה שהתסריטאים לקחו חופשה ללא תשלום והשאירו את השרת לכתוב במקומם (מישהו הזכיר את אפיזודת הפלאשבק של לילי לשנות השמונים? ברררר), נשארה תמיד המלתחה. הו, המלתחה. רבות, רבות מדי כבר דובר על אריק דאמאן, הפטרישיה פילד של גוסיפ גירל (הוא גם שימש כאסיסטנט שלה בסקס אנד דה סיטי), ולכן - חבל לבזבז זמן יקר על דיבורים ארכניים בנושא. מי שבכל זאת המשיך לקרוא עד כה (התכוונתי רק לשים את הקליפ+אינטרו קצר וללכת, בחיי) כנראה מאוהב כמוני, ולחסרי תקנה כאלה אני מגישה את הסרטון הבא: כעשר (!) דקות של פספוסים מתוך העונה השנייה, שמשמשים גם כתזכורת מוצלחת לאירועים שהתרחשו במהלכה. יש משהו בבלופרז שתמיד גורם לך להרגיש מעין קרבה וחום מסוג חדש כלפי דמויות שרגילים לראות אותן מלוטשות ומצוחצחות, well composed - והרי בגוסיפ גירל, כמו שכולנו יודעים, הן פשוט best composed.

2 comments:

שיקסע אמר/ה...

שכחת את ההיי לייט של הבחירות המוזיקליות המוזרות - "התקווה" בסדר של סיירוס!

מיכל אמר/ה...

שיקסי גלדוף, את צודקת. הם דיברו קצת עברית בסדר, לא? הסמקתי קשות.