אפילו נטשה פולי נראית מטופשת, וכיצד זה ייתכן?
ושלא נדבר על מה שקורה כאן:
אני מצטערת. זה לא חינני בעיניי (והבדיחה הזו על חשבון הקולקציה הנ"ל נראית לי לגמרי במקום). גם כשהדבר חזר על עצמו באותו חודש תצוגות, הפעם אצל כריסטופר קיין (כן, החמוד האפוקליפטי), לא הצלחתי להתלהב כלל ועיקר:
[כבר התוודענו ליצר החייתי של כריס, אבל כאן למעלה מופיע הדפס הגורילה בצירוף אלמנט הקשקשים - מה שמשרה אווירה ביזארית אפילו יותר על העניין - מה שאיש לא חשב שייתכן.]עד פה, הכל ברור. קשקשים = גימיק; לעיתים מיותר לחלוטין (כמו במקרה של החליפה הפיג'מתית הוורודה של קלואה), ולעיתים מעניין ומעורר מבט נוסף (כמו בשמלות הוורודה והצהבהבה של קיין). ועדיין - גימיק.
אבל אז הגיעה התמונה האחרונה של הפוסט הקודם (נדמה לי שזו עליונית של קלואה ולא של קיין, לא סגורה על זה). ואפילו יותר חשוב מזה: אז הגיעה קלואי.
ואשכרה גרמה לקשקשיאדה הזו לעבוד. 
ושוב.
ושוב.
כן, ושוב.
עכשיו, קלואי, בייבי, את יודעת שאני עפר לרגלי גוון הליפסטיק שלך. ופלטפורמות הרצועות (גם הן של קלואה. אויש). כן, והכובע, כמובן - הכובע. אבל להגיד לך שכל ההופעות האלה מצליחות לשכנע אותי שיש לקשקשים זכות קיום גם כשלא מדובר בך או בהפקות אופנה? (למרות שעכשיו כשאני חושבת על זה, במילא מדובר במושגים סינונומיים).אז לא. לא שוכנעתי.
אבל את עדיין חיה רעה, בייב. באמת שאת חיה.
תגובה 1:
מותק, את כותבת מדהים!
הוסף רשומת תגובה