"אלומיניום הוא היסוד המתכתי השכיח ביותר בטבע"*

[קרדיטים: העבירו את העכבר על גבי התמונות | *]

נדמה לי שלא פעם בתחילתו של חודש תצוגות אופנה עמוס, האימג'ים הראשונים שמצליחים באמת לתפוס אותי לא משתייכים למסלולי הקולקציות, אלא דווקא למסיבות שמגיעות אחריהן. ייתכן שזה קשור לצורך שלי לטבול לאיטי את הרגליים במים העמוקים לפני שאני צוללת, ואולי זה קשור לקו אופי משמעותי יותר של שבוע האופנה בניו יורק, שתמיד פותח את החודש הזה - איי דונ'ט רילי נואו. כך או כך, במסיבה שערכה קארין רויטפלד במוצ"ש לכבוד יציאת 'Irreverent', אי אפשר היה לפספס את שמלת הווינטג' המתכתית שלה, שנראתה כאילו נסרגה בצמר פלדה חייזרי. כמובן, לעוצמה של הלוּק מתווספת העובדה שאנחנו פאקינג חוזים בקארין רויטפלד ואנה דלו רוסו במסיבת קריוקי - ובאמת שקשה לי לחשוב על דרגת קאלט גבוהה יותר מזו (לא, אפילו לא זה).

אבל על מה בעצם אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה? סליחה, על קארין רויטפלד? סליחה, על צמר פלדה חייזרי? יש כאן איזה ניואנס שחשוב להכיר בו: הברק של האלומיניום אינו הברק של ה-Glitter. קל להתבלבל ביניהם, בעיקר בעונה כזו - שבה עקבי המיו-מיו המנצנצים מתפוצצים ברחובות - אבל אין אחידות בין המטענים שנושאים השניים. הנוצץ שייך לנעליים של דורות'י. האלומיניום - לאיש הפח.

בתצוגת הסתיו האחרונה שלה, סטלה מקרטני התנסתה בלא מעט קונסטרוקציות 'איש-פח' שכאלה. כדרכה של מקרטני (ובשונה מהמעצבת הבריטית שהיתה שותפתה לדרך בתחילת הקריירה שלה - פיבי פילו), לא הורגש אצלה מחקר מעמיק לשמו - שפרט על נימים עדינים או שפך אור על מה שהיה נסתר עד כה. היו אלה צורות שנגזרו בניקיון וביד בוטחת. היעילות המדויקת של מקרטני הוקרנה באופן מושלם דרך מדי בית החרושת הפנטזיונריים שהציגה. דימויי הצינורות, הטקסטורות הכמו-תעשייתיות, כל אלה סגרו מעגל עם היכולת וחוסר היכולת שלה כיוצרת. בתכל'ס, כבר מזמן לא התלווה לחוסר יכולת בּוהַק מתכתי אטרקטיבי כל כך.