[כל התמונות: תצוגות אביב 2012 בשבוע האופנה הניו יורקי, מתוך ווג וסטייל.קום | להגדלה: קליק ימני]שורה עליונה: Preen. לא יודעת מה יש בהם, בפְּרין, שבעונות האחרונות תופס אותי כל פעם מחדש. קשה לומר שזו חדשנות יוצאת דופן, או שהמסלול משופע בתחושות עזות - אבל תמיד, איכשהו, מכלול הפרטים משדר לי צלילות פריכה כזו, מרעננת. החיתוכים הנקיים אף פעם לא מסתיימים בשיעמום בייסיקי, ובאותו אופן פלטת הצבעים תמיד נופלת 'על העוקם' - במובן החיובי של הביטוי.
שורה אמצעית: אלטוזארה. בהשוואה לקולקציית הסתיו העדינה, הניינטיזית והמדויקת (ושוב אני חוזרת לזה), נדמה לי שהעונה הזו התקשתה להמשיך את מסלול ההתפתחות כלפי מעלה. ועדיין, לא רבים הם המעצבים שיש ביכולתם לרקד בקלילות ואמינות שכזו בין יבשת ה-Slick לבין ימת ה-Slouch (לא הצלחתי לחשוב על מקבילות עבריות. שוין).
שורה אחרונה: טום בראון. אגיד את זה חד וחלק: אני מאמינה לטום בראון. ליתר דיוק: אני מאמינה שאצלו, בשונה מלא מעט מעצבים אמריקאים, הקווירקיוּת אינה ערך עודף. היא אינה מניירה אסתטית. אני מאמינה שהוא עושה את מה שמשמח ומסקרן אותו - ושוב, אולי אני מכלילה בגסות, אבל אני לא יודעת עד כמה התופעה הזו נפוצה בשוק האמריקאי, האוֹבֶר-מודע לשורה התחתונה של הביזנס. לא ברור לי עדיין אם החלום היותר גדול שלי הוא לרכוש פריט שלו, או פשוט לנכוח באחת מתצוגותיו רבות הקסם (התמה של זו הנוכחית, למשל, היתה "Girlfriends Getting Together", לצלילי פסקול בי-בופ אולדסקולי ומחמם לב) - אבל מה שבטוח, אני חושקת להתקרב כמה שיותר להזיותיו של הווירדו.
* רגע לפני סיום השבוע העמוס ולפני התרחשותן של שתיים מתוך שלוש התצוגות החשובות של שבוע האופנה הניו יורקי - פרואנזה סקולר ומארק ג'ייקובס - נראה לי כמו זמן מתאים להתבונן מעט על המראות שחלפו בסך. ומה לגבי התצוגה השלישית שמרכיבה את הטריו, אלכסנדר וונג? או. כאן אני כבר מתחילה להסתבך. לא נראה לי שאצליח לסכם את המחשבות שלי בנושא בשלוש-ארבע שורות (למתעניינים, הטקסט הזה של קאת'י הורין מְתקשר עם כמה מהן). שוקלת להקליט את עצמי מקשקשת במקום לנסות לסדר אותן כמו שצריך. אם כבר להתקרב להזיות ווירדיוֹת אז עד הסוף.
שורה אמצעית: אלטוזארה. בהשוואה לקולקציית הסתיו העדינה, הניינטיזית והמדויקת (ושוב אני חוזרת לזה), נדמה לי שהעונה הזו התקשתה להמשיך את מסלול ההתפתחות כלפי מעלה. ועדיין, לא רבים הם המעצבים שיש ביכולתם לרקד בקלילות ואמינות שכזו בין יבשת ה-Slick לבין ימת ה-Slouch (לא הצלחתי לחשוב על מקבילות עבריות. שוין).
שורה אחרונה: טום בראון. אגיד את זה חד וחלק: אני מאמינה לטום בראון. ליתר דיוק: אני מאמינה שאצלו, בשונה מלא מעט מעצבים אמריקאים, הקווירקיוּת אינה ערך עודף. היא אינה מניירה אסתטית. אני מאמינה שהוא עושה את מה שמשמח ומסקרן אותו - ושוב, אולי אני מכלילה בגסות, אבל אני לא יודעת עד כמה התופעה הזו נפוצה בשוק האמריקאי, האוֹבֶר-מודע לשורה התחתונה של הביזנס. לא ברור לי עדיין אם החלום היותר גדול שלי הוא לרכוש פריט שלו, או פשוט לנכוח באחת מתצוגותיו רבות הקסם (התמה של זו הנוכחית, למשל, היתה "Girlfriends Getting Together", לצלילי פסקול בי-בופ אולדסקולי ומחמם לב) - אבל מה שבטוח, אני חושקת להתקרב כמה שיותר להזיותיו של הווירדו.
* רגע לפני סיום השבוע העמוס ולפני התרחשותן של שתיים מתוך שלוש התצוגות החשובות של שבוע האופנה הניו יורקי - פרואנזה סקולר ומארק ג'ייקובס - נראה לי כמו זמן מתאים להתבונן מעט על המראות שחלפו בסך. ומה לגבי התצוגה השלישית שמרכיבה את הטריו, אלכסנדר וונג? או. כאן אני כבר מתחילה להסתבך. לא נראה לי שאצליח לסכם את המחשבות שלי בנושא בשלוש-ארבע שורות (למתעניינים, הטקסט הזה של קאת'י הורין מְתקשר עם כמה מהן). שוקלת להקליט את עצמי מקשקשת במקום לנסות לסדר אותן כמו שצריך. אם כבר להתקרב להזיות ווירדיוֹת אז עד הסוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה