[Deborah Turbeville לקמפיין ולנטינו, עונת אביב 2012]כיתה י', ליד-ה, ירושלים, 1999. אני זוכרת בחדות את השיעור המסוים ההוא בתולדות האמנות שבו פלביה הגתה באוזנינו לראשונה את המונח "פרספקטיבה קווית" (בדיוק עברנו מימי הביניים לרנסנס, יו נואו האו איט גוֹאוּז). מאותו רגע ואילך, זה הרגיש כאילו מישהו נתן לי את קוד הגישה לראות את העולם ב-HD. עומק - חתיכת קטע. ודאבל חתיכת קטע כשפתאום הוא צץ במפתיע בז'אנר האופנתי השטוח מכל - הלא הוא הקמפיין, שאמור להגיש מסר ממוקד באלפית-השנייה-של-תשומת-הלב-הבלתי-קיימת. על אף שהעומק מתחזה כאן לנטוּל כל משמעות אתית שאנחנו מייחסים למילה, ועל אף שהמגע החידתי של דבּורה טורבוויל מנוטרל פה למינימום - כשכמעט כל מה שנותר הוא יופי במובנו הבנאלי ועל כן החולף ביותר (והרי כבר שוחחנו על סוגיית ולנטינו בעבר) - השימוש שלה בפרספקטיבת עומק מעמיד את סדרת המודעות הזו על חודו של ניואנס קרוב למהכפני.
2 תגובות:
OMG. מיכל. איך לא הכרנו בתיכון?!
הרי ירושלים עיר קטנה ובכל זאת הצלחנו להתפספס. אני בטוחה שהיינו הופכות ל BFF'ס. פלביה הייתה המורה האהובה עלי ever. הערצתי את האדמה שהיא דרכה עליה.
וואו. פשוט וואו.
קסום לגמרי
עינבל.
הוסף רשומת תגובה