על זה נאמר, וו.ט.פ? שאנל בלי קארל? ועוד יותר - לאנווין בלי אלבר? זה כנראה האבסורד שנוצר כשבתי האופנה הגדולים ביותר מחזיקים שמות של אנשים פרטיים שכבר מזמן לא כאן, וכל פעם אנשים פרטיים אחרים נכנסים לנעליים שלהם. הרי זה ממש, אבל ממש, לא אותו דבר, להיות בעליו של פריט בלמן שעוצב ע"י כריסטוף דקרנין, הסנסציה הנוכחית, מול פריט בלמן שאותו עיצב אוסקר דה-לה רנטה (מעצב הבית של בלמן מ-93' וע 2002) - שכבודו, כמובן, במקומו מונח, אבל אין לו שום קשר לבלמניה הנוכחית.
מה שכן, אין ספק שלהיות מעצב הבית של שאנל זה מפעל חיים, לא פחות. מארק ג'ייקובס, שחולש על שתי אימפריות מטורפות - בית האופנה שעל שמו פלוס זה של לואי ויטון - נשאל פעם על שאיפותיו לעתיד. בתגובה, הוא ענה שבמקום שבו הוא נמצא, קשה מאוד לחשוב על פסגה נוספת, אבל יש דבר אחד שנראה לו כמו ה-דבר, וזה, כמובן, להיות המעצב של בית האופנה שהקימה קוקו שאנל. איטס קרייזי, יו סי. למרות שאם חושבים על זה, אלבר אלבז הוא אולי האדם היחיד בנקודת הזמן הנוכחי שניחן ביכולת לשאת את הטירוף הזה על צווארו, המעוטר בעניבת הפפיון הנצחית.
הו, אלבר. האיש שידוע במשפט הנהדר:
“If it’s not edible, it’s not food. If it’s not wearable, it’s not fashion.”
ואפילו יותר מזה (גם זה לקוח מתוך כתבת הפרופיל שערכו עליו בניו יורקר לא מזמן):
He is fond of saying that he is not interested in designing the dress that will make a man fall in love with the woman who wears it. He is interested in designing the dress that a woman wears when she falls in love herself.
נו, מה שאמרתי. הו, אלבר.
לסיום, תמונת הדסקטופ שלי בחודשים האחרונים (ורק עכשיו אני חושבת על זה שאולי יש קשר בין הציטוט האחרון ובין התמונה הזו, של אישה שמתבוננת בעצמה בלי מבט של גבר מסביב, ומתאהבת במה שהיא רואה. עם השילוב של השמלה הזו ונעלי הפאייטים, לא נראה לי שיש לה ברירה אחרת):
[עדכון: אחרי הסערה הגדולה שהוצתה במהירות, אפשר לחזור לשגרה, בינתיים: ב-The Cut ביררו את העניין ושאנל העבירו תגובה ממצה לכל הסיפור - "לא"! טוב, אז לא. אבל היה שווה, כדי לקשקש קצת על אלבר. זה תמיד שווה.]
מה שכן, אין ספק שלהיות מעצב הבית של שאנל זה מפעל חיים, לא פחות. מארק ג'ייקובס, שחולש על שתי אימפריות מטורפות - בית האופנה שעל שמו פלוס זה של לואי ויטון - נשאל פעם על שאיפותיו לעתיד. בתגובה, הוא ענה שבמקום שבו הוא נמצא, קשה מאוד לחשוב על פסגה נוספת, אבל יש דבר אחד שנראה לו כמו ה-דבר, וזה, כמובן, להיות המעצב של בית האופנה שהקימה קוקו שאנל. איטס קרייזי, יו סי. למרות שאם חושבים על זה, אלבר אלבז הוא אולי האדם היחיד בנקודת הזמן הנוכחי שניחן ביכולת לשאת את הטירוף הזה על צווארו, המעוטר בעניבת הפפיון הנצחית.
הו, אלבר. האיש שידוע במשפט הנהדר:
“If it’s not edible, it’s not food. If it’s not wearable, it’s not fashion.”
ואפילו יותר מזה (גם זה לקוח מתוך כתבת הפרופיל שערכו עליו בניו יורקר לא מזמן):
He is fond of saying that he is not interested in designing the dress that will make a man fall in love with the woman who wears it. He is interested in designing the dress that a woman wears when she falls in love herself.
נו, מה שאמרתי. הו, אלבר.
לסיום, תמונת הדסקטופ שלי בחודשים האחרונים (ורק עכשיו אני חושבת על זה שאולי יש קשר בין הציטוט האחרון ובין התמונה הזו, של אישה שמתבוננת בעצמה בלי מבט של גבר מסביב, ומתאהבת במה שהיא רואה. עם השילוב של השמלה הזו ונעלי הפאייטים, לא נראה לי שיש לה ברירה אחרת):
[עדכון: אחרי הסערה הגדולה שהוצתה במהירות, אפשר לחזור לשגרה, בינתיים: ב-The Cut ביררו את העניין ושאנל העבירו תגובה ממצה לכל הסיפור - "לא"! טוב, אז לא. אבל היה שווה, כדי לקשקש קצת על אלבר. זה תמיד שווה.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה