20.10.09

פטריק זיסקינד התקשר

1. הדור הצעיר של הבשמים הוותיקים - קוקו מדמואזל לשאנל ומיס דיור שרי לדיור; 2. אנדי וורהול - שאנל 5 (1985); 3+4. מתוך תצוגת הדפסי הבשמים הדיגיטליים של מארי קאטראנצו, סתיו 2009 (הזכורה מפה); 5+6. הקלאסיקה ואוסף קלאסיקות, עבודות של קלייר אואן; 7. קוקו, ארפאז', הפרובוקטור ושאר חברים (צילום - די ג'נר); 8+9. סוזנה קיז - המדמואזל המקורי והמדמואזל העכשווי, שהוא באופן מוחלט ומוצהר My significant other בשנים האחרונות.

2 comments:

the eye אמר/ה...

הריח של שאנל חמש עושה לי בחילה, מריח כל כך ישן, נפתלין ישן.
הרחתי את מדמואזל החדש, לא נורא...
אני מת על מרי קארראנצו' ואפילו כתבתי על התצוגה המדהימה שלה בבלוג שלי. מרהיב.
גם האיורים יפים.
חוץ מזה לא ידעתי שוורהול עיצב כרזות לשאנל, טוב לדעת.

מיכל♥ג'וש אמר/ה...

הממ. בעניין שאנל 5 - לא נראה לי שהעניין כאן זה ממש 'הריח - כן או לא', אלא יותר התופעה התרבותית שהיא הבושם. העבודה של וורהול יותר ממרמזת על זה (וזו לא כרזה שהוא עשה עבורם, אלא חלק מסדרת הדפסים שהוא לא הספיק לפרסם. שנים אחר כך שאנל השתמשו בזה עבור מודעות שלהם, אבל זה לא היה שיתוף פעולה מסחרי במקור). ובעניין הביקורת על קוקו מדמואזל - איך אומרים, 'על טעם ועל ריח'? אז לא, אני לא לגמרי באסכולה הרלטביסטית הזו, וזה לחלוטין אחד מהניחוחות הבלתי מנוצחים. להמשך קריאה: http://www.randomhouse.com/boldtype/0303/burr/essay.html
(זה מבקר הבשמים של ניו יורק טיימס. לא ייאמן שיש מישהו שאשכרה מאייש עמדה כזו).