שיעור ראשון

[קארטר סמית' למגזין Elle, מאי 2010]

גם יותר משנתיים אחרי שסיימתי את חובותיי במוסד האקדמי המתקרא 'אוניברסיטת תל אביב', ה-17 באוקטובר עדיין מצלצל לי כמו תאריך של התחלה חשובה. אחוש את עצמי לרגע כ"ידיעות אחרונות" המברך את ילדי בית הספר ביום הראשון ללימודים, ואשלח לכל קוראות וקוראי ג'וש ברכת שנה אקדמית מוצלחת. קשה להגיד שאני מתגעגעת לקפה השרוף של גילמן, או לדברים אחרים שם, אבל עכשיו ממרחק הזמן אני גם יכולה לראות את הטעות שלי - פשוט לא נכחתי בפקולטה הנכונה. בטוחני שאם הייתי פוקדת את ספסלי הפקולטה לביולוגיה היו מטיסים אותי על היום הראשון למוזיאון הטבע בניו-יורק, המככב בהפקת הטירוף שכאן למעלה. חשוב מכך, ברור לי שהיו מספקים לי מיידית - בדיוק כמו בתמונה האחרונה - שמלת הוט-קוטור של ז'יבנשי, שיהיה בכוחה ללמד אותי את אחד השיעורים המרתקים בחיים, אודות השערורייה של היופי.

הוי.

שוב אני וההחלטות המטופשות שלי.

שישי שמח

[צילום: Katerina Jebb]

תופינים, או: ייעוץ מוזיקלי כהמלצה תזונתית

בתמונה: הקאפקייקס שהוגשו אתמול בבוקר בתצוגה של קום איל פו. לא היה לי זמן לטעום את החמודים האלה כי הייתי אחראית על המוזיקה בתצוגה.

זו היתה חוויה מופלאה למדי. הקשר בין מוזיקה לאופנה הוא משהו שתמיד נוכח שם עבורי, אבל לממש אותו בדרך כזו היה ממש, ווֶל, מיוחד.

הנה מה שהרכבתי ובסופו של דבר ניגנתי בתצוגה (ותודה ליערונת. להורדה - לחצו על החץ הקטן שמימין):

טרקליסט:
1. Bjork - Cocoon

2. Kate Bush - Cloudbusting

3. Excerpt from Mozart's 'The Magic Flute', Der Hölle Rache aria

4. Kelis - Like You

5. Florence & the Machine - You Raise it Up // Leo Zero remix

6. Grace Jones - I've Seen that Face Before

7. The Knife - Pass it On

8. The XX - VCR

וכן, ניסיתי להתאים את הצבע של הנגן לצבע של הקאפקייקס. אל תשפטו אותי, אני רק אנושית.

שוֹקר

[Wee Khim למגזין Noyou סינגפור, ספטמבר 2010]

לפעמים גם אני עומדת בהלם מול העולם (לפעמים, עלק). הייתי שמחה לעשות את זה כשמאחוריי אור אחה"צ סתווי, רך ומיטיב.

טיפאני, סונטת קלידים

[בואי שר על דברים יפים ב-1972 | פרנסואה ברטו מאייר דברים יפים ב-2002]

שישי שמח

[צילום: Hanneli Mustapartat]

הגוש הוורוד הצמרירי הזה הוא כל מה שצריך כדי לחגוג טפטוף ראשון.

בּיוּש

[כותרות הסיום של -, -, -, -, -, ושקופית הסיום של ההוא עם סקרלט. המקורית, לא ג'והנסון]

זה נגמר. ארבעה שבועות מפוצצי תצוגות, תמונות, אביזרים, סרטונים - ובקצרה, עומס אינפורמציה שסגר לי את הברז (ותודה לסופרימז על הכתף החמה, אבל דחיסותו של השבוע הפריזאי הנוכחי הצליחה להכניע גם אותן). די, זה כבר הגיע למצב שבלילות אני מוצאת את עצמי ממלמלת מתוך שינה אודות סטייל.קום (יש עדויות מוקלטות. איי אם *סוֹ* נוט קידינג), ואין לי שום חשק להמשיך בהרגל המטופש הזה. כל שנשאר כרגע זה פשוט לתת לאבק להתפזר, ולאט לאט להתחיל לאסוף את הניצוצות שנקלטו. בינתיים, מה שמתחשק לי להתרכז בו הוא בעיקר ציר המונחים "נגמר", "סוף", "זהו", על שלל הווריאציות שלו, שרובן ככולן גורמות לי לאנחת רווחה משחררת. The End.

כן

[מתוך תצוגת אביב 2011 של לנווין, שנערכה שלשום; לחצו על כפתור ימני להגדלת התמונות | סרטון הפינאלה של התצוגה, צילום: Bryanboy. משום מה, ולפחות ממה שנגלה לעיניי עד כה, מכל הווידיאוז הערוכים למשעי של המוני הצלמים המקצועיים שגודשים את התצוגות, דווקא בלוגר עם מצלמה דיגיטלית פושטית ולא יציבה הוא זה שמצליח כל פעם לתפוס תנועה טעונה, מרגשת, ומלאת חיים]

הו, אלבר.

ארקיטקצ'ור

[שמלת כלה של קריסטובל בלנסיאגה, 1967 | מתוך תצוגת אביב 2011 של בלנסיאגה, שנערכה אתמול]

שישי שמח

קדימה, לקורדובה. או לכל מקום אחר - לא בהכרח מוחשי - בו אפשר להתמתח בניחותא על שמשיית ענק.