המסע לעמק החלומות

1. מתוך תצוגת האביב של Balmain לאביב 2010; 2. ג'אנגל בוגי - החורים שמהם רואים את השמיים. כלומר, השדיים. כלומר, השמיים (חידוד חסר טעם אך מתבקש. סורי. צילום: הסטוק החינמי של ספולינה). עכשיו, משנפתרה התעלומה, אפשר לסכם ולטעון שאם כל התצוגה שבניצוח כריסטוף דקרנין היתה מתעלה לרמות של התמונה הראשונה פה - שמגלמת הצעה לגלאם מסוג חדש ואחר, מחורר, מפתיע, מרושל אך מדויק - אפשר היה להתחיל להתרגש.

אבל זה לא ממש קרה.

בשביל זה, ליידיז אנד ג'נטלמן - כדי להתרגש - בשביל זה כנראה המציאו את אלבר אלבז.

תגידו שקל לקנות אותי, שאני רק חושבת על השמנמן בפפיון ומתחילה לחייך - אולי (בטוח, על מי אני עובדת); אבל אני לא בטוחה שהמנגנונים האלה הם מה שעבד בהתבוננות שלי בקולקציה הזו. לא, בהתחלה עוד מלמלתי לעצמי בשיפוטיות - "כן, זה כמובן נחשק - אבל כבר באביב הקודם הראית לי דברים דומים, הלא כן אלבר מון שרי?" - אבל פתאום, משעברה כחצי תצוגה יפהפייה למראה אך מעלת סימני שאלה, הגיח הדבר הזה אל המסלול, ואלבר חדש התגלה.
הטקסטורה המשונה של הבד הקמטוטי, לצד המשחק במגרש לא מוכר של הערמת שכבות, הולידו מעין ז'רגון חדש בלקסיקון הלנוויני - וכך הונף הדגל שהודיע על תחילתה של החגיגה האמיתית. מכאן והלאה, כל מראה שנצפה על המסלול היה מופלא מקודמו. צורות, צבעים וקפלים חדשים, מפתיעים, עורבלו היטב אל תוך אבקת האפייה הקסומה שהתרגלנו אליה אצל אלבז - כך שהרושם הכללי שתפח והלך היה של חזון מורכב יותר, עשיר יותר מבעבר, מפותח ומשוכלל. והרי כל מי ששולח ידו באפייה יודע שאין דבר קשה יותר מלשמור על טעמם המוכר של הלהיטים הבטוחים, בד בבד עם העשרה ופיתוח של המתכון, והצעדתו קדימה אל עבר מחוזות שהחך טרם גילה. אבל, וזה לא פחות חשוב לציין, רק אופים יחידי סגולה יודעים להתיך תערובת שתכיל את החידוש המאתגר - ועם זאת, תכה בשניות את הטועמים בסיפוק מיידי, מזכך, פרימיטיבי. ככה נראית הרעלת סוכר מזככת ופרימיטיבית בפטיסרי הטוב בעולם:
וכשזו רמת הסוכר שמופיעה על מהמסלול, אין פלא שזה הקינוח - כלומר, המראה המסיים - של הסעודה כולה: