[צילום: פאולו רוברסי]
מתוך הפקה בגיליון של מגזין POP שיוצא היום לדוכנים. זהו הגיליון הראשון שמתפרסם בעריכתה של דאשה\דריה (מסתבר שזה התעתיק העברי הנכון) ז'וקובה, שהחליפה בתפקיד - בהרבה רעש, צלצולים וכעסים - את העורכת הקודמת ומקימת המגזין קייטי גראנד. האדיטוריאל הזה מציג את הדוגמניות ג'סיקה סטאם ולילי קול, ויש בו משהו שמאוד מזכיר לי את העבודות של הפסל האמריקאי דוויין הנסון:
Flea market vendor, 1990
Tourists II, 1988
Young Shopper, 1973
זה לא קשה לאתר את השותפות בין ההפקה של פופ ופסלי הפופ-ארט של הנסון (לא כולם יחשיבו אותו כמשתייך לזרם הזה, אבל זו הגדרה מתקבלת, אני מניחה): הרקע הכמעט-פולארוידי, ההעמדה הכביכול-סתמית (דמויות שנתפסו 'פתאום באמצע החיים'). אבל הכי עקרוני, נדמה לי, זה הגיבוב ששורה בכל, שמתבטא בעיקר בשקיות\מזוודות\תיקים שהודבקו להם יחדיו - וכמו שאפשר לראות, השימוש בהם בולט (ואכזרי) ביותר בפסלים המגה-ריאליסטיים של הנסון (השם הנכון זה היפר-ריאליזם, אבל הוא מרגיז). ז'תומרת, זו לא סתם שותפות - זו שותפות גורל: וזה למרות שהתיירים של הנסון לעולם, אבל לעולם, לא יוכלו להיתפס עם תיק של מיסוני. זה בדיוק המקום שבו באה לידי ביטוי העובדה שהאנשים שעליהם מתבססות העבודות האלה - סוחבי השקיות, המגובבים - נדפקו פעמיים: פעם על ידי המבט האובססיבי, חסר הרחמים, של הנסון, ופעם נוספת בסיבוב השני, בטייק של רוברסי על הנסון, עם ג'סיקה ולילי מדגמנות מצוקה שאין להן יכולת להציגה כאמיתית או מעוררת חמלה (בטח לא עם השיער הזה, ג'ס. גיב מי א ברייק).
מתוך הפקה בגיליון של מגזין POP שיוצא היום לדוכנים. זהו הגיליון הראשון שמתפרסם בעריכתה של דאשה\דריה (מסתבר שזה התעתיק העברי הנכון) ז'וקובה, שהחליפה בתפקיד - בהרבה רעש, צלצולים וכעסים - את העורכת הקודמת ומקימת המגזין קייטי גראנד. האדיטוריאל הזה מציג את הדוגמניות ג'סיקה סטאם ולילי קול, ויש בו משהו שמאוד מזכיר לי את העבודות של הפסל האמריקאי דוויין הנסון:
Flea market vendor, 1990
Tourists II, 1988
Young Shopper, 1973זה לא קשה לאתר את השותפות בין ההפקה של פופ ופסלי הפופ-ארט של הנסון (לא כולם יחשיבו אותו כמשתייך לזרם הזה, אבל זו הגדרה מתקבלת, אני מניחה): הרקע הכמעט-פולארוידי, ההעמדה הכביכול-סתמית (דמויות שנתפסו 'פתאום באמצע החיים'). אבל הכי עקרוני, נדמה לי, זה הגיבוב ששורה בכל, שמתבטא בעיקר בשקיות\מזוודות\תיקים שהודבקו להם יחדיו - וכמו שאפשר לראות, השימוש בהם בולט (ואכזרי) ביותר בפסלים המגה-ריאליסטיים של הנסון (השם הנכון זה היפר-ריאליזם, אבל הוא מרגיז). ז'תומרת, זו לא סתם שותפות - זו שותפות גורל: וזה למרות שהתיירים של הנסון לעולם, אבל לעולם, לא יוכלו להיתפס עם תיק של מיסוני. זה בדיוק המקום שבו באה לידי ביטוי העובדה שהאנשים שעליהם מתבססות העבודות האלה - סוחבי השקיות, המגובבים - נדפקו פעמיים: פעם על ידי המבט האובססיבי, חסר הרחמים, של הנסון, ופעם נוספת בסיבוב השני, בטייק של רוברסי על הנסון, עם ג'סיקה ולילי מדגמנות מצוקה שאין להן יכולת להציגה כאמיתית או מעוררת חמלה (בטח לא עם השיער הזה, ג'ס. גיב מי א ברייק).
8 תגובות:
יש גם כאלה בתחנה המרכזית... בעצם, אולי בכל עיר ומקום. באמת דריה הופך לדאשה?
דאשה הוא קיצור החיבה לדריה. המונח נקרא diminutive name
פוסט מקסים, תודה על ההקשר מעורר ההשראה ומחשבה.
באמת קשה לרחם על שתי יפיפיות מאופרות ועשויות למשעי בבגדים ואביזרים שאפשר רק לחלום עליהם.
אהההההההההההה הפקה לוהטת..שומן מעולם לא נראה כה שיק!
וואו!!
הפקה פשוט הורסת!!
אהבתי מאוד
שיקסי (אז אין פיקסי) - ראי תגובתו\ה המחכימה של האנונימי\ת מתחתייך.
שלי, קלבה, נועה - !
מיכל,
אני קוראת אצלך בהנאה ולא מגיבה כבר די הרבה זמן, אבל רצף הפוסטים המצוינים האחרונים (וזכור לטובה במיוחד זה שהקדשת לג'ון יוז) גרמו לי לצאת מהארון ובכל זאת לתקתק תגובה נרגשת. אני לא מצליחה לחשוב על אף בלוג אחר (ישראלי או חו"לי) שמסקרן, מאתגר ומעניין אותי כמו שלך - עמוק ויסודי אבל תמיד שומר גם על הקריצה ההכרחית; סופר-מילולי ורהוט אבל גם גדוש בוויז'ואלים עסיסיים; ונוגע בכל החומרים החשובים שמהם עשויים החיים - אופנה, קולנוע, אמנות, פופ קלצ'ר. רואים שאת נהנית מכל רגע, וזה עושה את ההתענגות על הבלוג למשמעותית אפילו יותר.
הקיצר, אני בעדך :-)
וואו, ליאת - אחת התגובות הרגישות + מרגשות ever. נ ה ד ר לשמוע שזה מדבר אלייך בצורה כזו, ותודה על המילים היפות והמחכימות - וגם שלא הסתפקת בשורה התחתונה, אלא הענקת לי את כל הדיל. פסקת-ביקורת לחתיכת פתיחה של היום הזה.
הוסף רשומת תגובה